אונס נשים במלחמה
מדוע הפך גוף האישה לחלק בלתי נפרד משדה הקרב של הגברים במהלך עימותים מזוינים?
אונס נשים במלחמה הוא תופעה נרחבת מאוד שהתקיימה מקדמת דנא כמעט בכל החברות והתרבויות האנושיות, ובעבר אף נחשבה לבלתי נמנעת. אין מדובר רק בתוצר לוואי ספונטני או בהתנהגות חריגה של יחידים, אלא במקרים רבים בכלי אסטרטגי שיטתי ומכוון המופעל ביוזמת שדרת הפיקוד, בעידודה או בהעלמת עין מצידה – בצבאות סדירים ובכוחות חמושים, הן במלחמות בין מדינות והן במלחמות אזרחים ובסכסוכים אתניים או דתיים – תוך הענקת חסינות למבצעים. המונוגרפיה סוקרת את תולדות התופעה ואת מאפייניה ומניעיה מהיבטים אבולוציוניים, תרבותיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים.

1 מאפייני התופעה
אין־ספור מלחמות ועימותים אלימים התחוללו בעולם מאז הופעת האדם המודרני (הומו ספיינס) לפני כ־300,000 שנה. ברובם המכריע היה גורל המובסים (לרבות מי שלא היו לוחמים) מר ואכזר מאוד, ובמקרים רבים נגזר דינם באופן דיכוטומי על פי מינם הביולוגי: הזכרים נתפסו כאיום בהווה או בעתיד בשל היותם לוחמים פוטנציאליים, וגופם לא עורר תאווה בכובשים, ועל כן לעיתים תכופות נידונו להשמדה מיידית. חלקם הוצאו להורג במקום, ואחרים רוכזו ונלקחו להשמדה המונית. מנגד, דינן של הנקבות, ובפרט של הצעירות שבהן, היה להיאנס על ידי המנצחים – נוהג עתיק יומין וחוצה תרבויות שחזר ונשנה כמעט בכל תקופה היסטורית ידועה. אונס במלחמות הוא אלים וברוטלי במיוחד. לעיתים קרובות נאנסו הקורבנות קבוצתית על ידי הלוחמים, כל אחד בתורו, בעודן מוכות שוב ושוב ללא רחמים. זוהי אחת מצורות ההשפלה הקיצוניות ביותר, שכן הן אולצו לענג לוחמי אויב שזה עתה השמידו את בני משפחותיהן והחריבו את בתיהן – ובכך העניקו להם על כורחן את שכרם על ניצחונם.
במקרים רבים אנסו הלוחמים את קורבנותיהם פנים אל פנים, ועל כן באותם רגעים ראו מקרוב מאוד את הבעות הבעתה, הייסורים, הצער, הייאוש, החידלון ושיברון הלב שעל פניהן, ושמעו היטב את הצווחות, את היבבות, את התחינות, את היללות, את זעקות השבר ואת אנקות הכאב שבקעו מתוך גרונותיהן. אולם הקלט החושי הזה לא רק שלא הפריע להם ליהנות, אלא לעיתים קרובות אף הגביר עוד יותר את תיאבונם, והם ”השיבו” להן בשאגות עונג רמות. הם לא הרפו מהאומללות עד שחוו את שיא הנאתם ומתוך עונג רב פלטו את הזרע שלהם בתוך גופן. כל לוחם שהגיע לפורקנו קם מעל קורבנו כשעל פניו הבעת סיפוק עילאי, ופינה מייד את ”האטרקציה” ללוחם הבא, שהמתין בהתרגשות רבה לתורו. רבות מהן נאנסו כך בשיטתיות על ידי לוחמים רבים – ולעיתים אף עשרות – במשך שעות ארוכות.
כתוצאה מהאונס הברוטלי והתכוף שעברו הקורבנות, לעיתים נסדקו גולגלותיהן ונשברו עצמות גופן, לרבות עצמות האגן. דופנות נרתיקיהן נקרעו לעיתים קרובות, ולעיתים אף נוקבו. במקרים רבים הן נאנסו למוות על ידי הלוחמים – מה שלעיתים אף לא הפריע להם להמשיך לאנוס גם את גופותיהן. לאחר שנאנסו קבוצתית על ידי כלל הלוחמים שהתקבצו סביבן, וגופן מיצה מבחינתם את תכליתו הפונקציונלית – להביאם על סיפוקם – חלקן ”זכו” לבסוף להישחט ולהיגאל מהתופת, בעוד גורלן של אחרות שנלקחו בשבי, בפרט טובות המראה, היה אכזר אף יותר: הן אולצו להפוך לשפחות מין של הלוחמים ונאנסו על ידם באורח קבע. זוהי אחת התופעות האפלות והעתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית, ומכאן עולה השאלה: מדוע המנצחים במלחמות נהגו מימי קדם לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של המובסים? שהרי לכאורה, מנקודת מבט צבאית קרה ורציונלית, אין בכך כל תוחלת, קל וחומר במקרים שבהם ממילא השמידו אותן מייד לאחר מכן. לשם מה אפוא בחרו קודם לאנוס אותן? פרקי המשנה הבאים יוקדשו לחקר מניעי התופעה ומאפייניה.

1.1 מפגן ניצחון
יחסי מין נתפסו מקדמת דנא כיחסים אסימטריים שנועדו לגברים. התפיסה חוצת התרבויות הזו משקפת מציאות אובייקטיבית המתקיימת מאות אלפי שנים, הן מבחינה מכנית ואנטומית והן מבחינה אבולוציונית ופיזיולוגית. ראשית, הם אינם יכולים להתקיים ללא עוררות מינית של הגברים, ההכרחית כדי שהפין שלהם יזדקר ויתקשה, בעוד על הנשים ניתן לכפות אותם משום שהנרתיק אינו אלא תעלה פסיבית החשופה לחדירה בכל עת. שנית, במהלך היחסים מצויות הנשים בעמדת נחיתות פיזית, שכן הן מרותקות לרוב תחת כובד משקלם של הגברים, החזקים מהן בהרבה, בעודם חודרים עמוק לתוך גופן וחובטים באגן שלהן שוב ושוב. הרבייה כלל אינה דורשת שהנשים תחווינה הנאה, ועל כן בנרתיק כמעט אין רגישות עצבית, וחלקו הרגיש של הדגדגן, שהוא תוצר לוואי אבולוציוני של המוצא העוברי המשותף עם הפין, ממוקם מחוץ לנרתיק ולרוב אינו מתחכך ישירות בחדירה. מנגד, מכיוון שתכליתה הבסיסית של ההזדווגות היא רבייה, גופן של הנשים חייב להסב לגברים הנאה עצומה כדי לחולל באגן ובאיבר המין שלהם התכווצויות עונג עזות הפולטות את נוזל הזרע. לפיכך היחסים נמשכים כמעט תמיד עד שהגברים באים על סיפוקם, ומייד משהושגה התכלית האבולוציונית, הם מאבדים עניין, שכן הפין שלהם מתרפה ובמוחם מופרשים הורמונים המדכאים את הדחף המיני. ואכן, מחקרים אמפיריים מוכיחים כי ביחסי מין הגברים חווים אורגזמה והנאה בשיעור גבוה בהרבה מזה של הנשים.
האסימטרייה אינה תמה גם לאחר שהגברים באים על סיפוקם: בעוד תפקידם הביולוגי ברבייה מסתיים והם ממשיכים בחייהם, גופן של הנשים מוקרב להשלמת התהליך. כמעט לאורך כל תולדות האנושות – עד המחצית השנייה של המאה ה־20 – בהיעדר הפלות בטוחות ואמצעי מניעה יעילים, הן היו עלולות להתעבר בכל מגע מיני, דבר שהוביל להתנפחותן ולמעשה להפיכתן למדגרה לזרעם של הגברים. באין חוקים שיגנו עליהן, יכלו הגברים גם לנטוש אותן מעוברות, בלי שהיה ביכולתן אפילו להוכיח מי האב, שכן בדיקות אבהות לא היו קיימות. הן נשאו לבדן בהשלכות הפיזיות חודשים ארוכים, עד כדי סכנת מוות בלידה, שהרי ניתוחים קיסריים בטוחים, רפואה מצילת חיים ואלחוש אפידורלי לשיכוך כאבי הלידה העזים לא היו בנמצא. מכוח מציאות זו נתפסו יחסי מין – גם כאשר התקיימו בהסכמה, קל וחומר בכפייה – כיחסים בין כובש לנכבש, בין שולט לנשלט ובין מי שידו על העליונה למי שנכנע לו, בדומה למתרחש בשדה הקרב. לא בכדי הביטוי ”לפתוח רגליים”, המתאר את המעבר למנח הגופני שבו נתונות הנשים בעת קיום יחסי מין, נצרב כסמל לכניעה מוחלטת, ובשפה המדוברת מתוארים הגברים בצורה הפעילה ”מזיינים” והנשים בצורה הסבילה ”מזוינות” – שתי מילים הנושאות קונוטציות הפוכות: הראשונה מבטאת האדרה, כוח ומחיצת יריבים, ואילו השנייה מסמלת תבוסה, ביזוי וחילול, עד שנעשתה מילת גנאי של ממש.
לנוכח זאת, אין זה פלא שאונס נשותיהם ובנותיהם של המובסים במלחמה נחשב מקדמת דנא למפגן הניצחון האולטימטיבי של המנצחים, שבאמצעותו המחישו את עוצמת צבאם ואת עליונותם, בעוד גופן של הנאנסות סימל בעיניהם המשועשעות את טריטוריית האויב שנכבשה על ידם. לאנוס אותן היה אפוא חגיגה מטונימית של הכיבוש הטריטוריאלי. המפגן, כטבעו של מפגן, התקיים בפומבי. לשם כך, במקרים רבים הנשים נגררו תחילה ורוכזו יחד (למשל במרכז הכפר), שם הופשטו והושכבו על גבן בשורות, זו לצד זו, ואילו מולן הועמדו תושבי האזור המובסים שאולצו באיומי נשק לצפות בהן נאנסות על ידי המנצחים שוב ושוב, כל לוחם בתורו. בנות נאנסו מול עיניהם של אבותיהן, ואימהות נאנסו מול עיניהם של ילדיהן. לאחר מכן הן לעיתים הוצעדו עירומות מול עיניו של ההמון, כדי שיראו כולם את ”גופן הכבוש והמובס” – את ”תוצאותיו של הקרב”. גופותיהן של אלו שנשחטו לבסוף הושארו בכוונה מוטלות עירומות ומפושקות רגליים, כאשר לעיתים אף נעוצים בתוך הנרתיקים שלהן חפצים כגון מוטות, מצ׳טות, כידונים, מקלות מחודדים וסכינים – כדי שגם לאחר מותן הן תשמשנה מיצגים חזותיים לתבוסה המוחלטת שנחלה הקבוצה שהן השתייכו אליה. מנגד, בשל התפיסה שיחסי מין הם אסימטריים, לא נמצא בתולדות המלחמות ולו תיעוד אחד של מקרה הפוך, שבו אישה כפתה על שבוי לקיים עימה יחסי מין כמפגן ניצחון עליו.

1.2 דה־הומניזציה
במלחמות רבות, אחת המטרות העיקריות של המנצחים הייתה להציג את המובסים בתודעה הקולקטיבית כלא־אנושיים, כבהמות ואף כחפצים (דה־הומניזציה) ולנהוג בהם בהתאם, כדי להביא לריסוק המרקם המשפחתי שלהם ולמחיקת זהותם האתנית, לערעור אמונתם במסורתם התרבותית והדתית ובמנהיגיהם, לניתוק זיקתם לאזור ולאובדן רצונם להמשיך לחיות – ובכך להוביל לכניעתם המוחלטת ולחיסול כל סיכוי שלהם להיבנות מחדש, ולעיתים אף לעקור אותם ממקומם ולהבטיח שגם ניצולים שיצליחו להימלט לעולם לא ישובו לאדמותיהם. בעוד הגברים עברו דה־הומניזציה באמצעות שיטות מגוונות, הנשים עברו אותה לעיתים קרובות באמצעות אונס – פרקטיקה שכוונה באופן ממוקד כלפיהן. אונס נחשב מקדמת דנא לביזויו המוחלט של האדם, ואין זה פלא: האומללות מרותקות למקומן, מופשטות מבגדיהן, איבריהן המוצנעים ביותר נחשפים, ועל גופן העירום עולים המבצעים ולמעשה מאוננים בתוכן, ללא כל התחשבות ברצונותיהן, ברגשותיהן ובמחשבותיהן ותוך התעלמות מוחלטת מתחינותיהן, מאנקותיהן ומיבבותיהן, כאילו גופן אינו אלא כלי קיבול חסר בינה ותודעה שנועד לפורקנם. הם אינם מרפים מהן עד שהם חווים את שיא הנאתם וכופים עליהן לקלוט את ההפרשה הנפלטת מאיברי המין שלהם. צלם האנוש שלהן נרמס לחלוטין. על כן לא בכדי נצרבה בתודעה האנושית ההכרה הקמאית כי אין דבר מבזה יותר מאשר להיאנס.
הדה־הומניזציה שתוארה לעיל טבועה בכל אונס פלילי באשר הוא, אולם במלחמות היא לובשת צורה אכזרית אף יותר, שכן במקרים רבים הקורבנות לא נאנסו במהלכן בחדרי חדרים או בסמטה צדדית הרחק מכל עין, אלא בפומבי, מול עיניהם של רבים. לעיתים קרובות הן גם לא נאנסו לבדן, אלא יחד עם בנות משפחותיהן וקהילותיהן, זו לצד זו, בעודן שומעות זו את זו צורחות ומייבבות ללא הועיל, וכשמסביבן מוטלות גופותיהם המרוטשות של יקיריהן – מה שהוביל לחוסר אונים ולייאוש מוחלט. תכופות הן אף לא נאנסו פעם אחת, אלא שוב ושוב על ידי גברים רבים – לעיתים עשרות, ובשבי ממושך אף מאות – כל אחד בתורו. ואם לא די בכך, הן גם לא נאנסו על ידי גברים שנחשבו לעבריינים, אלא על ידי גברים שנחשבו בעיני חברתם לגיבורים ולמושא הערצה, שפעלו בשירות הכוח הכובש או השליט ובשליחותו, ובצבאות רבים אף לבשו מדים רשמיים. הן למעשה נאנסו על ידם בלגיטימציה מלאה – ולעיתים אף באופן ממוסד וחוקי – בהתאם לנורמות ולמוסר של אותו כוח, שבעיניו הן כלל לא נחשבו לבנות אנוש, אלא ליצורים נחותים או לחפצים שנועדו לשימושם של המנצחים. על כן לאחר שהן נאנסו, לא רק שהמבצעים לא נמלטו מהזירה, אלא שרבים מהם אף התפארו במעשיהם.
במקרים רבים, גם לאחר שהקורבנות כבר נפחו את נשמתן כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו, המשיכו הלוחמים לאנוס את גופותיהן כהמשך ישיר לדה־הומניזציה שהציגה אותן ממילא כחפצים, כך שמותן היה חסר משמעות בעיניהם. לעיתים אף כפו הלוחמים באיומי נשק ובעינויים על הגברים המובסים – ובהם מנהיגים וכוהני דת – לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהם ואת בנות עמם, כדי להציגם כבהמות ובה בעת להפוך את גופן של הנשים לחפץ ותו לא אפילו בידי הקרובים להן ביותר. אבות אולצו לאנוס את בנותיהם, אחים אולצו לאנוס את אחיותיהם ובנים אולצו לאנוס את אימותיהם. לאחר שבא האונס אל קיצו, הנשים שעדיין היו בין החיים נשחטו לעיתים קרובות, ותכופות הושארו הגופות בכוונת מכוון בתנוחות מבזות שדימו אותן לכלי קיבול משומשים בעיניהם המשועשעות של הלוחמים. דפוס מצמרר זה התגלה בזירות אונס רבות במלחמות, שבהן גופות של נשים וילדות נמצאו מוטלות עירומות: חלקן פשוקות רגליים על גבן, ואחרות רכונות כשראשיהן ופניהן תחובים בעפר בעוד עכוזיהן מופנים כלפי מעלה.

1.3 הענשה והרתעה
אונס שימש מאז ומעולם כאמצעי הענשה והרתעה מובהק ואכזרי נגד נשים, שכן הביזוי המוחלט שהן עוברות באותם רגעים ממחיש להן על בשרן את מקומן ואת נחיתותן מול עליונותם של הגברים. אולם מלחמות נתפסו כמאבקים בין הגברים, בעוד הנשים נחשבו רק למשניות ולשוליות, שהרי במשך אלפי שנים הן כלל לא נחשבו לבנות אנוש העומדות ברשות עצמן, אלא לרכושם של הגברים. משאב גופן המבוקש נחשב תחילה לרכושם של אבותיהן, ולאחר שנמסרו או נמכרו לנישואים – לרכושם של בעליהן. על כן, במישור זה, במלחמות רבות אנסו אותן הלוחמים כדי להעניש בעיקר את הגברים שלהן (בני משפחותיהן וקהילותיהן). כלומר, אף שבגופן הם פרקו את זעמם, הן היו עבורם לרוב רק מטרות עקיפות – ”רכוש שהוחרב” – בעוד מטרתם הישירה הייתה להעניש את בעליו.
במרבית התרבויות לאורך ההיסטוריה, ובתרבויות רבות גם כיום, בפרט בחברות פטריארכליות, כבודם של הגברים מושפע באופן ישיר מהצנעת מיניותן של הנשים והילדות במשפחותיהם, שכן גופן נתפס בעיניהם כמביש, ועל כן כיסויו (לעיתים מכף רגל ועד ראש) ושמירת בתוליהן ותומתן הם ערכי ליבה עבורם. על כן אין עבורם חרפה גדולה יותר מבת משפחה שנאנסה. הדבר נחשב להשפלה מוחלטת שלהם ולרמיסת כבודם ומעמדם כמגינים ראויים. במקרים רבים נשים נאנסו קבוצתית במכוון מול עיניהם של בני משפחותיהן (לרבות בחדרי חקירות), כדי לשבור את רוחם, לנקום בהם, להעניש אותם, להרתיע אותם, להטיל עליהם אימה, לכפות עליהם לשתף פעולה ולהופכם לכנועים. לא בכדי הפך איבר המין הגברי לאחד מכלי הנשק האימתניים והיעילים ביותר בידי המנצחים: נשק מלחמה אסטרטגי הזמין תמיד ללוחמים ואינו כרוך בכל עלות, להבדיל מחרבות, מכדורים ומפצצות.

1.4 פרסי מלחמה
גברים חמדו את גופן של הנשים משחר ההיסטוריה גם בעיתות שגרה. הסיבה לכך (מעבר לתפקידו העיקרי ברבייה) היא היותו בעיניהם משאב המסב להם את אחד התענוגות הגדולים ביותר בעולם הזה. גופן נחשב כה מפתה עד שמוסד הנישואים ברוב העולם התיר לגברים לאנוס באופן חוקי אפילו את נשותיהם (לרבות אימהות ילדיהם) שהעזו לסרב לספק אותם מרצונן, מתוך התפיסה שהוא קניינם, שזכותם ליהנות ממנו ושלא ניתן לצפות מהם לעמוד בפני הפיתוי. המעשה נחשב לטבעי, לבלתי נמנע ולדרכו של עולם. על כן אין זה פלא שגופן של הנשים שנפלו לידי הכובשים בזמן מלחמה היה אחד התגמולים הנחשקים ביותר שניתן להעניק ללוחמים, ואף ללא כל עלות מצד הפיקוד, כדי לשמור על נאמנותם, להעלות את המורל שלהם ולהחדיר בהם מוטיבציה לכבוש שטחים רבים ככל האפשר. עוד לפני היציאה לקרב, הציפייה לזכות בגופן שימשה תמריץ לגברים להתגייס לצבאות. גופן היה שכר הלוחמים ואות הוקרה על הצטיינותם בקרב, ולעיתים התגמול העיקרי שהובטח להם. העיקרון שהיה נהוג במלחמות במשך אלפי שנים קבע כי ”המנצח זוכה בשלל”, וגופן של הנשים היה חלק מרכזי מהשלל. הן נחשבו ל”פרסי מלחמה” וגופן ל”גביע ניצחון”.
לאחר כיבוש אזור מיושב הוצאו לעיתים קרובות הגברים והנערים להורג מייד, חלקם במקום וחלקם לאחר שנלקחו להשמדה המונית בשדות, על גדות נהרות, סמוך לחומות ובתעלות, בעוד הנשים והנערות הושארו בחיים כדי קודם לאנוס אותן. לשם כך הן רוכזו יחד ועברו סלקציה שבה ניתנה עדיפות לנשים צעירות ולנערות, ובפרט לטובות המראה, אולם תכופות לא חסו הלוחמים גם על ילדות קטנות ואף לא על נשים זקנות, אם בשל היצע דל ואם בשל תאוותם האפלה. גורל זה לא נחסך אפילו מנשים הרות. במקרים רבים, אלו שגופן נחשב למפתה במיוחד הוענקו כפרס יוקרתי לקצינים ולמפקדים בכירים. לאחר מכן הובלו שאר הנשים והנערות למתחמי אונס מאולתרים במבנים סמוכים, כגון בתי ספר, בתי תפילה, אסמים ומחסנים, וכן לחצרות ולאזורים פתוחים. במקומות אלו, כטרף שנלכד במלתעות להקת זאבים מורעבים, הן נאנסו בברוטליות קיצונית – לעיתים במשך שעות – על ידי לוחמים רבים שהמתינו לתורם. על גופהּ של כל אישה ונערה ש”התפנתה” עלה מייד הלוחם הבא בתור. מזירות אלו נשמעו נהמות ואנקות עונג, צהלות, פרצי צחוק וקריאות לעג ועידוד. לוחמים ששבו ממלחמות תיארו זאת בעדויות מאוחרות כאחת ההנאות הגדולות ביותר שגברים יכולים לחוות.
כתוצאה מהאונס הברוטלי והבלתי פוסק שעברו הנשים, חלקן נפחו את נשמתן בעודן נאנסות – ולא די שהדבר לא הפריע ללוחמים, אלא שלעיתים הם המשיכו לאנוס גם את גופותיהן כדי להתענג על הבעת המוות שנותרה על פניהן ועל הביזוי המוחלט של גופן חסר החיים. במקרים רבים אף כרתו לוחמים באופן ממוקד את שדיהן, שנתפסו מקדמת דנה כאיברי עינוג בעיני הגברים, כדי להשתעשע בהם. לאלו שבאופיים נטועים דחפים פסיכופתיים וסדיסטיים, זירות מלחמה הן למעשה המקומות האולטימטיביים לספק בהם את יצריהם באין מפריע. דפוס זה של הפרדת הנשים והנערות מיתר האוכלוסייה במהלך טבח כדי קודם לאנוס אותן, שחזר על עצמו במלחמות רבות, הותיר חותם מובהק בזירות הטבח: בעוד הגברים והנערים נותרו לבושים ותנוחת גופם העידה כי נטבחו מייד, רבים מהם בעת מנוסה, התגלו מוקדים נפרדים שבהם היו מוטלות אך ורק גופות של נשים ונערות, לעיתים שמוטות על גבי מיטות, כשהן עירומות לגמרי או מופשטות מבגדיהן מהמותניים ומטה, רגליהן מפושקות, פתחי הנרתיקים שלהן חשופים, ועל גופן נוזלי זרע או שרידיהם (חלקן גם כרותות שדיים) – מראה שלא הותיר ספק בנוגע למה שעברו האומללות ברגעיהן האחרונים.

1.5 הפצת הגנום
במלחמות רבות, מצביאים ומפקדים התירו ללוחמים שלהם ואף עודדו אותם לאנוס את נשותיהם ואת בנותיהם של המובסים גם כדי לעבר אותן בכוח כביטוי סופי לניצחונם הבלתי מעורער. ובמבט אבולוציוני אין בכך פלא, שהרי אם הניצחון המושלם במלחמת הקיום הוא התפשטותו של הגנום, איזה ניצחון מוחץ יותר מזה שבו הגנום של המנצחים כובש את ביציותיהן של נשות אויביהם? בשל תפקידן הביולוגי של הנשים ברבייה, הכובשים שאנסו ועיברו אותן כפו עליהן למעשה להביא באמצעות גופן להתרבות אוכלוסייתם ולהתפשטות תרבותם ודתם, ובאירוניה אכזרית ללדת את דור ההמשך של הלוחמים שלהם – בפרט בחברות פטריליניאריות שבהן רווחת התפיסה כי הצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם. הנוהג עתיק היומין של קבוצות זכרים פולשים לקחת בשבי נקבות מקומיות ולאנוס אותן באורח קבע היה כה נרחב עד שתרם לשינויים עמוקים בהרכב הגנטי של אוכלוסיית העולם: תחלופה חדה ומגוון גנטי מצומצם בשושלות הדנ״א של כרומוזום Y המורשות מאב לבן, לעומת רציפות והשתמרות גבוהות בהרבה בשושלות הדנ״א המיטוכונדרי המורשות מאם לילדיה.
במקרים רבים, נשים הרות שנלקחו בשבי עברו הפלות בכפייה במהלומות ובבעיטות לבטן ואף בהחדרת אגרופים לתוך נרתיקיהן, כדי להרוג קודם את העוברים השייכים לגברים המובסים ו”לפנות את רחמן” לעיבור מחדש על ידי הגברים המנצחים. במשך מאות אלפי שנים, עד המחצית השנייה של המאה ה־20, גלולות חירום למניעת היריון והפלות בטוחות כלל לא היו בנמצא, ובאזורי מלחמה הן לרוב אינן זמינות גם כיום. על כן גם הניצולות שהרו ושוחררו מייד לאחר שנאנסו לא יכלו להפסיק את ההיריון בבטחה, וכעבור תשעה חודשים הפיצו רבות מהן על כורחן את הגנום של הלוחמים שאנסו אותן. במקרים אחרים המטרה לא הייתה לעבר אותן, אלא להבטיח שהן לא יפיצו עוד את הגנום של הקבוצה המובסת שאליה השתייכו, ועל כן לאחר שאנסו אותן החדירו הלוחמים בכוח חפצים חדים או שפכו חומרים צורבים וחומצות לתוך נרתיקיהן כדי להשחית כליל את איברי הרבייה שלהן.

1.6 אחוות לוחמים
צבאות נחשבו לאורך רוב ההיסטוריה למעוז סגור שנועד לגברים בלבד. פולחן הגבריות בצבא, כוחו של הנשק האימתני שהיה מצוי בידי הגברים, הזיקה הדתית כמעט אליו, המשמעת של מתן פקודות וציות להן, וההיגיון של ההיררכיה הפיקודית – כל אלו מיצבו אותם בעיני עצמם כמין העליון והלוחם במלחמת הקיום. במהלך הקרבות הם נזקקו לאמצעי לחימה קטלניים, למיגון ולעוצמה צבאית מול יריביהם הגברים, דבר שהוביל לא פעם להכרה הדדית בכוחם ובאומץ ליבם וקיבע את מעמדם כיריבים ראויים. כאשר תמו הקרבות העזים והעקובים מדם ביניהם, התפנו המנצחים ”לטפל” בנשותיהם חסרות האונים של המובסים, שנותרו בעורף עם הילדים והזקנים, ואז נוצרו למעשה הרקע הפסיכולוגי והתנאים המושלמים לראות בהן ביתר שאת נחותות ושוליות ולחוש זלזול ולעג כלפיהן. ובעיניהם, איזו דרך מבזה ומבדרת יותר הייתה להמחיש להן זאת מאשר לפרוק מעליהם ללא חשש את כלי המגן ואת כלי התקיפה שנדרשו רק בקרב מול יריביהם הגברים, להפשיל את בגדיהם, ופשוט לאנוס אותן בידיים חשופות?
מציאות עתיקת יומין זו בעיתות מלחמה, שבה הגברים נלחמים ביניהם בגבורה ובחירוף נפש, בעוד לנשים הלכודות בעורף אין אפילו יכולת להגן על עצמן, וכל שנותר להן הוא רק ”להמתין” לתום הקרב ולהיאנס על ידי המנצחים, משתקפת בתפיסות שהשתרשו בתרבות ובשפה עד ימינו לגבי שני המינים: בעגה הרווחת בשפות רבות, מי שיש לו ”ביצים” (כינוי לאשכים) נתפס כמפגין אומץ לב, קור רוח ותעוזה, ואילו בעגה האנגלית, שחלחלה גם לשפות אחרות, משמשת המילה ”פוסי” (המציינת בעגה גם פות) ללעג לאדם פחדן, חסר אונים וכנוע. במלחמות בעת החדשה נשים ששימשו לסיפוקם המיני של חיילים אף כונו בלעג ”מזרני שדה” או ”מזרני חיילים” שנועדו ל”מנוחת הלוחם”, ונשים שהוחזקו בכפייה למטרה זו כונו רשמית ”נשות נחמה” ובפי החיילים ”בתי שימוש ציבוריים” .
אונס נשים במלחמה שימש מקדמת דנא גם ככלי רב־עוצמה לגיבוש קבוצות לוחמים. במלחמות רבות אנסו הלוחמים קבוצתית, בעידוד מפקדיהם, נשים שנפלו לידיהם כדי להדק את הקשר ביניהם וליצור תחושת לכידות ונאמנות בתוך היחידות, בפרט באלו שלוחמיהן גויסו בכפייה. להבדיל מעיתות שגרה, שבהן הגברים מתחרים ביניהם על הנשים ונוהגים ברכושנות כלפיהן, במלחמה הם העבירו אותן מיד ליד ובכך הפגינו זה בפני זה את אחוות הלוחמים. בצבאות ובכוחות חמושים שגייסו גם נערים צעירים, במקרים רבים הורו להם המפקדים לאנוס שבויות לעיני כלל היחידה כ”טקס התבגרות”, כדי שיוכיחו את גבריותם, המזוהה עם דומיננטיות ושליטה, את כמיהתם לחדור, לכבוש, להכניע ולהביס ואת אכזריותם אפילו כלפי חסרות ישע – תכונות ודחפים שנתפסו כנחוצים בשדה הקרב – ובכך יבססו את מעמדם ואת המוניטין שלהם.

1.7 מיסוד האונס
משאב גופן של הנשים והנערות נחשב למבוקש מאוד בשל הסיפוק המיני שניתן להפיק ממנו, וגם משום כך עלה במלחמות רבות מספר השבויות האזרחיות בשיעור ניכר על מספר השבויים האזרחים. רשויות צבאיות ואזרחיות מיסדו תכופות את האונס שלהן לכמה מטרות, כולן או חלקן. הראשונה הייתה להביא לניצולו המרבי של משאב זה ובכך לשמר את נאמנות הלוחמים לאורך זמן. השנייה, שהתגבשה בעת החדשה, הייתה להבטיח שהקורבנות יעברו בדיקות רפואיות שוטפות כדי שגופן לא יעביר זיהומים ומחלות מין מלוחם ללוחם, ובכך למנוע פגיעה בכושר הלחימה של הצבא. השלישית הייתה להשתמש בגופן כאמצעי רבייה, והרביעית – להפיק ממנו רווחים. הן הוחזקו סמוך לאזורי הלחימה ב”מחנות אונס” או ב”תחנות אונס”, שכונו בלעג ”בתי זונות”. הן לא נחשבו לבנות אנוש, אלא לאספקה צבאית. קבוצות לוחמים פקדו מתקנים אלו באורח קבע, והתורים היו ארוכים, בפרט בשובם מקרבות. השבויות שנבחרו נאנסו על ידי הלוחמים בחדרים ייעודיים, כל לוחם בתורו. גם אגפי נשים במתקני כליאה רגילים פעלו תדיר כתחנות אונס, לרבות עבור השוטרים והסוהרים. ברחבי המתקנים הדהדו ללא הרף זעקות נואשות של נשים נאנסות. לעיתים הותר ללוחמים ”לשאול” אותן לכמה שעות למחנותיהם ולמקומות נוספים. אחרות שונעו לתחנות אונס בעורף, ושם נאנסו בשגרה על ידי מגויסים חדשים, על ידי חיילי עורף ועל ידי לוחמים לפני יציאתם לחזית ובשובם ממנה.
במלחמות רבות הותר ללוחמים לשוב לבתיהם עם השבויות ולהופכן לשפחות מין או לסרסר בהן באופן פרטני כדי להפיק ממשאב גופן גם רווחים קבועים. אחרות נשלחו לשווקים ונמכרו כשפחות מין או הוכנסו לבתי בושת בעורף ושועבדו כזונות. פרקטיקה נוספת הייתה השאתן בכפייה ללוחמים ולאזרחים כדי שיאנסו אותן באורח קבע בחסות הדין והמסורת המקובלים בקהילותיהם. במקורות היסטוריים רבים לא הוזכר במפורש שהנישואים נכפו עליהן, שהרי ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים, אולם איזו אישה תסכים מרצונה החופשי להינשא לגבר שהוא או בני עמו השמידו זה עתה את בני משפחתה? במקרים רבים הושאו בכפייה נשותיהם ובנותיהם של השליטים המובסים באופן ממוקד לשליטים המנצחים ולבני משפחותיהם כדי לרמוס את כבוד שושלתם. השבויות נתפסו כרכוש והיו נטולות כל זכות. כמו בקר שנבזז, הן הושארו בחיים בעיקר לצורך ניצול משאב גופן המבוקש. בכל פעם שחשקה נפשם של שוביהן לאנוס אותן, לא רק שלא הייתה להן הזכות לסרב, אלא שהן צוו להיאנס על ידם בכניעה מוחלטת. אלו שהעזו להתנגד, או שאפילו רק ניכרה על פניהן הבעה של אי־השלמה עם גורלן, הוכו תכופות ולעיתים אף נשחטו. שבויות שהתעברו עברו לעיתים הפלות בכפייה כדי למנוע הולדת צאצאים שנחשבו בעיני שוביהן לנחותים כמותן, ולהבטיח שימוש רציף ומתמשך במשאב גופן.
שבויות רבות מצאו את מותן בשבי, ולעיתים קרובות כעבור זמן קצר, כתוצאה מהאונס הברוטלי והתכוף שעברו. בעקבות מלחמות, ובפרט מלחמות גדולות, הצטמצם מאוד שיעור הגברים באוכלוסייה המובסת, בייחוד בקרב הצעירים והחזקים. באזורים רבים נותרו בעיקר נשים, ילדים וזקנים חסרי הגנה, שגורלם היה נתון לחלוטין בידי המנצחים. על כן גם רבות מהניצולות שלא הוחזקו בשבי או במתקני כליאה נאנסו באורח קבע בבתיהן, בכפריהן ובעריהן, בשדות במהלך פשיטות ובחדרי חקירות, על ידי מושלים, מפקדים, פקידים, חיילים ושוטרים של השלטון החדש, ואף על ידי אזרחים מן הצד המנצח. לקורבנות לא היה למי להתלונן, משום שנאנסו בהעלמת עין מצד המשטר, בחסותו ואף בעידודו, שכן לרוב הוא המשיך לראות בהן אויב וקבוצה נחותה שנועדה לשרת אותו. מנגד, במקרים הפוכים שבהם גברים מקרב האוכלוסייה המובסת העזו לקיים קשרים מיניים – ואפילו בהסכמה – עם נשותיהם ובנותיהם של המנצחים, מרבית המשטרים נקטו נגדם יד קשה כדי לשמור על כבוד המנצחים ועל טוהר השושלת או הגזע שלהם, מתוך התפיסה שיחסי מין בין גברים לנשים אינם סימטריים, אלא מבטאים כיבוש והכנעה.

1.8 השלכות אנושות
מקדמת דנא תועדו במלחמות מקרים שבהם נשים וילדות באזורים שעמדו ליפול לידי האויב הומתו מבעוד מועד בידי בני משפחותיהן כדי שלא תיאנסנה על ידי הלוחמים, שכן האונס נחשב לגורלן הבלתי נמנע ולתפיסתם מוטב היה המוות. אחרות הולבשו בבגדי בנים ושער ראשן גולח כדי להסוות את מינן או כדי שתיראינה נחשקות פחות בעיני הלוחמים. אלו שנאנסו ושרדו נותרו לעיתים קרובות עם חבלות ונכויות קשות כתוצאה מהאונס התכוף והברוטלי שעברו, לרבות שברים בגפיים ובאגן ופגיעות בגולגולת שהובילו ללקויות ראייה ושמיעה. חלקן ספגו פגיעות גינקולוגיות קשות, כגון קרעים בנרתיק ונקבים (פיסטולות) בינו לבין שלפוחית השתן, השופכה, החלחולת או פי הטבעת, שגרמו לכאבים עזים ולבריחה כרונית של שתן וצואה דרך הנרתיק. לפגיעות אלו נלוו במקרים רבים זיהומים קשים, חסימת מעיים, נזק עצבי שמנע מהן לעמוד או ללכת, ולעיתים אף מוות. רבות נדבקו במחלות ובזיהומים המועברים במגע מיני, כמו זיבה ועגבת, ובעשורים האחרונים גם בנגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV), הגורם למחלת האיידס. ניצולות רבות הרו וילדו את צאצאיהם של הגברים שאנסו אותן, על כל ההשלכות הנפשיות ההרסניות הכרוכות בכך. ילדות ונערות צעירות שהתעברו סבלו בשיעור גבוה במיוחד מלידה חסומה (דיסטוציה) ומפיסטולות, משום שהאגן ותעלת הלידה שלהן טרם התפתחו די הצורך כדי לאפשר מעבר של ראש התינוק.
הפגיעות הנפשיות שספגו הקורבנות היו עמוקות, הרסניות ולעיתים אף קטלניות. נזקים ארוכי טווח אלו כללו טראומה מתמשכת, הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), ניתוק רגשי (דיסוציאציה), דיכאון, חרדה, התקפי בעתה (פניקה), הפרעות אכילה ותסמינים גופניים ממקור נפשי (הפרעות סומטופורמיות), לצד הבזקי זיכרון פולשניים (פלשבקים), סיוטים ונדודי שינה, דריכות יתר וחשדנות מתמדת, פחדים, חוסר אונים, ייאוש ומחשבות אובדניות. ניצולות רבות פיתחו שנאה עצמית ותיעוב כלפי גופן הנשי, שאותו החלו לראות כמחולל וכמביש מטבעו. חלקן שמו קץ לחייהן ברגע שיכלו. בתרבויות רבות אף ציפו מהן להתאבד כדי למחות כל זכר לחרפה, בעוד אלו שהעזו להמשיך לחיות נודו לעיתים קרובות מהמשפחה ומהחברה, כונו בשמות גנאי כמו ”זונות”, ולעיתים אף נשחטו בידי קרוביהן כדי לעקור מן העולם את מקור הקלון ולשקם את ”כבוד המשפחה”. מרבית הניצולות שתקו ושמרו את שעברו כ”סוד מלוכלך” בשל הפחד, הסלידה העצמית והבושה.
ניצולות רבות סבלו ממצוקות פסיכו־סוציאליות מתמשכות, ובהן בידוד חברתי וקושי לקיים קשרים זוגיים ואינטימיים. בתרבויות רבות הן נחשבו לטמאות ולבלתי ראויות לנישואים בעיני גברים, משום שמשאב גופן נתפס כ”סחורה משומשת ופגומה”. אלו שהיו נשואות הוכו ונאנסו לא פעם גם בידי בעליהן, או שננטשו על ידם ונדחו בידי בני משפחותיהן וקהילותיהן, לעיתים בהעלמת עין או בגיבוי של אנשי דת ופקידי שלטון, שאף הם ראו בהן סמל לזוהמה. בעקבות הנידוי, הנטישה ואובדן המפרנסים הן הידרדרו לרוב לחיי עוני מחפיר. אף בעת החדשה נותרו רבות מהן ללא טיפול, משום שמתקנים רפואיים כמו בתי חולים ומרפאות הוחרבו כליל או ניזוקו קשות במלחמה. מצב זה הוחמר בשל הריגתם או הימלטותם של הצוותים הרפואיים מהאזור, ובשל אספקה משובשת ודלה של משאבים חיוניים כמו מים זורמים, חשמל ותרופות. מצבן של ניצולות שמלכתחילה היו בשולי החברה וחיו בעוני כרוני ובאזורים כפריים היה אנוש במיוחד.

1.9 קורבנות זכרים
כמעט כל הקורבנות שנאנסו במלחמות לאורך ההיסטוריה היו נשים וילדות. אונס גברים היה נדיר בהרבה, אף שלא פעם נתפס כמשפיל עוד יותר, משום שהתוקפים מחקו בכך את מעמד הקורבנות בחברה כגברים והפכו אותם מ”כובשים” ל”נכבשים”, ובתפיסה הפטריארכלית אין לגבר השפלה גדולה מזו. הסיבה הראשונה לכך שהלוחמים אנסו בדרך כלל רק נשים וילדות היא שמרביתם היו הטרוסקסואלים. הסיבה השנייה היא שנשים חלשות פיזית מגברים באורח ניכר, ולכן קל יותר לאנוס אותן בכוח הזרוע בלבד. הסיבה השלישית היא חששם של הלוחמים שמא ייחשדו בהומוסקסואליות, שנחשבה בתרבויות ובצבאות רבים לטאבו ולעלבון גדול. על כן באונס שבויים בוגרים הוחדרו לרוב לגופם חפצים במקום איבר המין. קיימות גם עדויות רבות על שבויים שאולצו באיומי נשק ובעינויים לאנוס זה את זה לעיניהם המשועשעות של הלוחמים. אונס ילדים ונערים צעירים, לעומת זאת, היה שכיח יותר, אולם גם אז גופם, שטרם התבגר, דמה בעיני הלוחמים לגוף נשי ושימש תחליף לנשים במקומות שבהם לא היו זמינות, כמו במחנות צבא מבודדים ובמתקני כליאה שהוחזקו בהם רק גברים ונערים. כחלק מהביזוי אף לעגו התוקפים לקורבנות על כך שהפכו ל”נשים”, וכינו אותם במכוון בשמות גנאי בלשון נקבה, כמו ”זונות” או ”כלבות”.

1.10 התופעה כנורמה
לאורך אלפי שנים הייתה זו נורמה רווחת לאנוס נשים, ולא רק במלחמות וכלפי נשות אויב. למעשה, עד שלהי המאה ה־20 העניק מוסד הנישואים ברוב העולם היתר חוקי לגברים לאנוס את נשותיהם בכל עת שחפצו, כדי ליהנות מגופן, להעניש אותן או להמחיש להן על בשרן את מקומן כאשר העזו לחרוג ממנו. אונס בנישואים היה נפוץ מאוד, ואפילו בארצות הברית הוא נאסר בכל מדינותיה רק בשנת 1993. על כן, כאשר נשלחו גברים לשדות הקרב, הלגיטימציה לאנוס נשים כבר הייתה נטועה עמוק בתודעתם והמעשה נתפס כזכותם הטבעית שאין עליה עוררין. תת־הפרק הזה הוא רקע הכרחי להבנת תולדות האונס במלחמה שיפורטו בפרק השני, שהרי אם נהגו גברים בשגרה לאנוס את בנות עמם ואף את אימהות ילדיהם, נקל להבין את האכזריות חסרת הרחמים שהפגינו כלפי נשות האויב ובנותיו שנפלו לידיהם. האירועים שייסקרו להלן הם רק קצה הקרחון של תופעה רחבת היקף, שכן לתיעודה המלא אפשר היה להקדיש כרכים רבים ועבי כרס.
בתרבויות מסוימות, בפרט באיי האוקיינוס השקט לאורך ההיסטוריה, היה נהוג להטיל על גברים עונש שנקרא ”אונס נקמה”, ”אונס עונשין”, ”אונס תגמול” ו”צדק מקביל”, כנקמה על מעשיהם, לעיתים במסגרת לחימה שבטית. בעונש זה נשים וילדות שנבחרו מהמשפחה או מהשבט שלהם, כמו בנותיהם או אחיותיהם, נאנסו (לרוב קבוצתית) על ידי גברים מהמשפחה או מהשבט היריבים. ענישה זו הייתה מסורתית ואף ממוסדת. כך, למשל, בחברות באסיה, מועצות של זקני שבטים המכונות ג׳ירגות נהגו לפסוק כי בני משפחת התובע ואף בני השבט רשאים לאנוס באופן חוקי אישה או ילדה אחת (או יותר) ממשפחתו של הגבר שהורשע בפשע חמור נגדם, לרוב את ילדותיו הבתולות, כדי להענישו. המועצות בחרו אילו מבנות משפחתו תיאנסנה על ידם ואם תיאנסנה פעם אחת או באורח קבע במשך כל חייהן. אם הוחלט לאנוס אותן באורח קבע, הן נתלשו מבתיהן, הועברו לבתיהם של הגברים והושאו להם בכפייה כדי שיאנסו אותן על פי הדין והמסורת. לעיתים קרובות הן הפכו, למשך שארית חייהן, לשפחותיהם של הגברים, שהמשיכו לראות בהן מי שמשתייכות למשפחה או לשבט היריבים, ונאנסו על ידם באופן שיטתי.

בפקיסטן הענישה נקראת ואני (באורדו: ونی) ולעיתים מאויתת גם וואני או וואניי. זוהי מילה פנג׳אבית שנגזרה מהמילה ונאי, שפירושה דם. בשפות אזוריות שונות במדינה היא נקראת גם סאק, סנגצ׳טי (באורדו: سنگ چتی) וסווארה (באורדו: سوارہ). כמו כן היא נקראת באאד. ועדת החוק במדינה קבעה כי עקרון ה”קיסאס” בשריעה, שמשמעותו צדק תגמולי, הוא הרציונל של המסורת. בנותיהם הקטנות והבתולות של הגברים שהורשעו, בנות 4–14, נבחרו כקורבנות. לעיתים הן נאנסו על ידי התובעים בפומבי מול עיניהם של תושבים או נציגים, כדי לוודא שהפסיקה הוצאה לפועל. לאחר שנאנסו, בני משפחותיהן ושבטיהן לעיתים קרובות ציפו מהן לשים קץ לחייהן כדי למחות כל זכר להשפלה. הענישה הזו הייתה מקובלת לאורך ההיסטוריה וחוקית עד שנת 2011. היא עדיין נפוצה מאוד בקרב מועצות שבטיות וכפריות, ביניהן מועצות החמישה (פנצ׳איאות), במחוזות פנג׳אב, סינד, בלוצ׳יסטן, ח׳ייבר פח׳טונח׳ווה ובאזורים שבטיים, בפרט באזורים כפריים שבהם המשטרה המקומית לעיתים קרובות מעלימה עין והאכיפה בהם חלשה. אזכור מוקדם למסורת מופיע כבר לפני כ־400 שנה, עת שני שבטי פתאנים בצפון־מערב פקיסטן נלחמו זה בזה במלחמה עקובה מדם שהובילה למאות הרוגים. הנואב (השליט האזורי) קרא להקים מועצת זקנים משני הצדדים כדי להוציא פסקי דין. המועצה קבעה כי הילדות במשפחותיהם של הגברים שהורשעו תושאנה בכפייה כקיסאס לבני משפחותיהם של התובעים.
בשנת 2002, ילד בן 12, עבדול שקור טטלה בן שבט טטלה, מהכפר מירוואלה, הואשם שקיים רומן עם אישה בשנות ה־20 המאוחרות לחייה, סלמה נאסין, בת השבט מסטוי הבלוצ׳י העשיר יותר. כנקמה, הוא הובל על ידי שלושה גברים מהשבט שלה לשדה קני סוכר, שם נאנס על ידם קבוצתית דרך החלחולת שוב ושוב. נוסף על כך, מועצת השבט שלהם (הפנצ׳איאת) פסקה כי עונשו יהיה שאחותו בת ה־28, מח׳תאראן ביבי, תושא גם היא בכפייה לגבר מהשבט שלהם. אולם תושבים בכפר דחו את הפסיקה ותבעו לבזות אותה כפי שהאישה מהשבט שלהם ”בוזתה” מחוץ לנישואים. על כן מועצת הפנצ׳איאת פסקה מחדש כי עונשו של הילד יהיה שאחותו תיאנס קבוצתית על ידי כמה גברים. ביוני 2002, היא הובאה למועצה ונגררה בכוח לבקתה סמוכה, שם היא נאנסה קבוצתית על ידי ארבעה גברים מהשבט, מול עיניהם של עשרה תושבים שצפו בה נאנסת כדי לוודא שהפסיקה ממומשת. לאחר מכן היא הוצעדה עירומה בכפר כדי שהתושבים יראו שנאנסה. בכפר שלה ציפו ממנה לשים קץ לחייה.

בשנת 2008, התרחש סכסוך דמים ממושך במחוז בלוצ׳יסטן המערבי שהחל בכלב מת והביא להריגתם של 19 בני אדם ובהם חמש נשים. המועצה פסקה כי עונשם של הגברים יהיה ש־15 מילדותיהם בנות 3–10 תושאנה בכפייה לבני משפחותיהם של התובעים. בשנת 2011, המועצה פסקה כי עונשו של גבר שנטען כי ביצע פשע יהיה שבתו בת ה־12 תושא בכפייה לגבר בן 85. בשנת 2012, פרץ סכסוך בין שתי חמולות בעקבות האשמה בהריגה. הגבר שהואשם בהריגה לא נמצא, ועל כן המועצה בהובלתו של חבר אספת מחוז בלוצ׳יסטן, מיר טאריק מסורי בוגטי, פסקה כי 13 ילדות בנות 4–16 מחמולת הנאשם תושאנה בכפייה לגברים בחמולה השנייה. גזר הדין בוצע ובוגטי הצהיר כי הנוהג תקף ליישוב סכסוכים. ביולי 2017, נער הואשם באונס ילדה בת 12 בעיר מולטאן. מועצת הפנצ׳איאת פסקה כי עונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־16 תיאנס גם היא. ביוני 2020, נער הואשם בקיום קשר עם בת דודו של גבר נשוי בן 41 ללא הסכמתו. המועצה פסקה שעונשו של הנער יהיה שאחותו בת ה־13 תושא בכפייה לגבר התובע, ותהפוך לאשתו הנוספת. מקרים רבים נוספים אינם מדווחים.
באפגניסטן הענישה נקראת באאד, ובמסגרתה בת משפחתו של גבר שהורשע מושאת בכפייה לאחד מבני משפחת התובע. היא מתקיימת בכמה אזורים, בפרט בקרב הקוצ׳ים. גם ילדות מקרב משפחות שצברו חובות גדולים מושאות בכפייה למלווי הכספים. בשנת 1976 נחקק סעיף 517 לחוק העונשין, הקובע כי בנות המשפחה שנבחרות כקורבנות חייבות להיות מתחת לגיל 18 והן אינן יכולות להיות אלמנות. העונש על הפרת המגבלה הוא עד שנתיים מאסר בלבד. לא ידוע על חבר מועצה או בן משפחה שנעצר או נשפט על כך. באזורים מסוימים בגאנה, לעיתים עונשם של בני משפחה שביצעו עבירה הוא להעניק אישה או ילדה בתולה לבני המשפחה שנפגעה כדי שתשמש להם שפחת מין. במקרים אלו היא אינה מקבלת מעמד של ”אישה” אלא נחשבת לשפחה בלבד.

2 תולדות התופעה
הפרק הנוכחי סוקר חלק זעיר בלבד מתולדות האונס במלחמות ומציג את האירועים בפרקי המשנה הבאים על פי סדר התרחשותם. ככל שהסקירה מתקדמת אל העת החדשה, ובעיקר אל המאות ה־20 וה־21, התיאורים נעשים מפורטים ומוחשיים יותר, ועל כן גם מזוויעים יותר. אין זה משום שהמלחמות המאוחרות היו אכזריות יותר, אלא משום שמהפרהיסטוריה (טרם המצאת הכתב) לא נותרו עדויות כתובות כלל, ומתקופות היסטוריות מוקדמות שרדו עדויות מעטות בלבד, בין היתר בשל מיעוט יודעי קרוא וכתוב. יתרה מזו, רק בעידן המודרני התפתחו בהדרגה אמצעי תיעוד, תקשורת וחקירה כמו מצלמות, טלפונים, רדיו, טלוויזיה, מחשבים, לוויינים, אינטרנט, רפואה משפטית מתקדמת ובדיקות דנ״א, המאפשרים כיום לתעד ולחשוף את הזוועות.

2.1 מלחמות בשם היהדות (1500 לפנה״ס – 135)
מהמאה ה־15 עד המאה ה־6 לפנה״ס נוהלו מלחמות בשם דת ישראל מכוח צווי התורה, דיני מלחמת מצווה וחוקי החרם, שהורו על השמדת עמי כנען ועמלק, ביעור עבודה זרה ועונשי מוות לעובדי אלילים ולמחללי שבת. מסעות הכיבוש והטיהור הדתי מול עמי האזור ובממלכות ישראל ויהודה כללו מצור, השמדה שיטתית, הוצאת מלכים וכוהני בעל להורג, שבי ושעבוד, החרמת רכוש, ביזה והרס ערים, מקדשים ומזבחות. בשנים 167–63 לפנה״ס ניהלו החשמונאים מלחמות מתוך קנאות דתית להחלת התורה, שכללו רדיפת מתיוונים והריגתם, כיבוש, מצור והרעבה, החרבת מקדשים אליליים והמקדש השומרוני, גירוש תושבים, גיור אדומים ויטורים בכפייה והוצאת יריבים מבית להורג. בשנים 66–135 הובילו פסקי הלכה ומניעים משיחיים למרד הגדול, למרד התפוצות ולמרד בר כוכבא נגד רומא, שכללו השלטת טרור פנימי בידי הקנאים והסיקריים, הצתת מחסני מזון, פרעות והרג המוני באוכלוסיות יווניות ורומיות ורדיפת סרבנים בכליאה ובעינויים, והסתיימו במצור ובהרעבה, בהרג כבד ובפציעה, בחורבן ירושלים והמקדש, בשעבוד המוני ובעקירה נרחבת.
אונס נשים בעיתות מלחמה היה מנהג חברתי נפוץ ומושרש בתקופת המקרא. מתוך ההכרה כי יצר החיילים חזק כל כך עד שאין לצפות מהם שלא יאנסו שבויות, ספר דברים (כא, י–יד) עיגן את זכותם לאנוס אותן ולשאת אותן בכפייה במהלך מלחמה, במסגרת הדין המקראי של ”אשת יפת תואר”. התלמוד קבע כי ההיתר לחיילים לאנוס נשים גויות בזמן מלחמה הוא בלתי נמנע, ונימק זאת באמצעות הקבלה זו: ”מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות.” כלומר החיילים מורעבים כל כך מבחינה מינית עד שממילא יאנסו שבויות גם ללא היתר; על כן, כשם שעדיף להתיר להם לאכול בהמות גוססות (דבר שאינו רצוי) ובלבד שנשחטו כדין, שכן אחרת יאכלו גם נבלות, כך מוטב להתיר לחיילים לאנוס שבויות כדין. הגדרת הנשים שמותר לאנוס הייתה רחבה: הותר לחיילים לאנוס גם נשים רווקות וגם נשים נשואות, גם בתולות וגם שאינן בתולות. הן אף לא נדרשו להיות ”יפות תואר” כפשוטו של הביטוי המקראי כדי שתהיינה ”כשרות להיאנס”, אלא די היה בכך שהחיילים יעידו כי גופן מפתה אותם. אף המלך דוד עצמו נהג לאנוס שבויות מכוח הלכה זו.
ההלכה נחלקה לשתי אסכולות: הראשונה התירה לחיילים לאנוס שבויות כבר בשדה הקרב, בנימוק שאין לצפות מהם להמתין. לאחר שאנסו אותן פעם אחת, חוו את העונג שגופן מסב ו”אמדו את ערכו”, הם נדרשו להחליט אם ברצונם להמשיך לאנוס אותן באורח קבע, ואם כן חויבו תחילה לשאת אותן בכפייה. האסכולה השנייה התירה להם לאנוס אותן רק לאחר שנשאו אותן בכפייה. לאחר שהנשים נלקחו בשבי, בין שכבר נאנסו בשדה הקרב ובין שלא, חויבו החיילים להמתין תקופת צינון של 30 יום, שנועדה לבחון אם גופן באמת מפתה, באמצעות בדיקה אם הוא נותר כזה גם כשהוא מוזנח. בתקופה זו נעשו כמה פעולות, למשל: ראשיהן גולחו, ציפורניהן לא טופחו, שמלותיהן הוסרו, הן הולבשו בבגדים מפתים פחות והחיילים נדרשו להניח להן לבכות כדי שפניהן יאדימו. בתום תקופה זו, רק אם גופן הנבול עדיין פיתה אותם, היו החיילים רשאים לשאת אותן בכפייה ולאנוס אותן. משה הצהיר: ”כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן [אִם גּוּפָהּ עֲדַיִן מְפַתֶּה אוֹתְךָ] תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ [תֶּאֱנֹס אוֹתָהּ].”

2.2 מלחמות בשם האסלאם (610–הווה)
לאחר ראשית האסלאם בחצי האי ערב בשנת 610, מתנהלות מלחמות בשמו מאז מעבר מוחמד לעיר מדינה בשנת 622 ועד ההווה. מניעיהן היו הפצת הדת, מימוש צו הג׳יהאד, הרחבת השלטון המוסלמי, אכיפת הדין הדתי והשגת שלל, קרקעות ומיסים. המהלכים החלו בפשיטות על שיירות ויישובים, בהכנעת שבטי ערב ובדיכוי פורשים מן הדת, והתרחבו לכיבושי החליפויות והאימפריות המוסלמיות במזרח התיכון, בפרס, בצפון אפריקה, בחצי האי האיברי, במרכז אסיה, בהודו, באנטוליה ובבלקן, לצד מלחמות בין סונים לשיעים. בעידן המודרני מנהלים משטרים וארגונים אסלאמיים חמושים מערכות ותקיפות במזרח התיכון, באפריקה, באסיה ובמערב. שיטות הלחימה כללו קרבות שדה, מצור והרעבה, תקיפת אזרחים, ארטילריה ונשק חם, ומן המאה העשרים רקטות, טילים, מטעני נפץ ופיצוצי התאבדות. תוצאות הלחימה היו הרג המוני של לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, פציעה והטלת מומים, שבי, כליאה ושעבוד, גיוס, המרת דת וגביית מיסים בכפייה, שלילת חירויות, החרמת רכוש וקרקעות, החרבת יישובים ומבני דת, גירוש אוכלוסיות ושינוי דמוגרפי ודתי כפוי.
במהלך מלחמות ואחריהן היו גברים מוסלמים רשאים על פי החוק האסלאמי לאנוס מבין השבויות את נשותיהם ואת בנותיהם של ה”כופרים” (בתעתיק: kuffār) ולהופכן לשפחות מין כגמול ישיר על דבקותם באמונה, גם אם לא חפצו בצאצאים מהן. נפסק כי אין הגבלת גיל, והותר לאנוס גם ילדות קטנות מרגע שגופן כשיר לחדירה. כן הותר לאנוס נשים נשואות, אף אם בעליהן היו עדיין בחיים. כדי ליישב את הסתירה התהומית שבין החובה לסלוד מכופרים ובין ההיתר לבוא במגע מיני עם שבויות כופרות, הפרידו הפוסקים בין אמונתן הטמאה ובין גופן, שנתפס בעיניהם כמשאב מבוקש מאוד הראוי לניצול. ההיתר נשען על דוקטרינה שנועדה להמחיש עד כמה נחותים הם הכופרים אל מול עליונותם המוחלטת של הגברים המוסלמים – ואיזה מחזה ממחיש זאת יותר ממחזה שבו נראית כופרת נאנסת על ידי לוחם ג׳יהאד?
ההיתר לאנוס שבויות נועד גם לפתות גברים מארצות אחרות להתאסלם ולהצטרף לג׳יהאד. ללוחמים שנפלו בקרב ולא זכו ליהנות מגופן של הכופרות, הובטחו במקומן 72 נערות בתולות בגן עדן. נוהג זה של אונס שבויות, שנעשה רווח מאוד, התפתח ממנהג קדם־אסלאמי שעבר רפורמה, כך שהותר לאנוס רק שבויות שאינן מוסלמיות. אונס נשות הכופרים ובנותיהם נחשב בחברות מוסלמיות לביזוים המוחלט ולביטוי מובהק לתבוסתם, ואפשר ללמוד זאת מהקנאות האובססיבית שבה גברים מוסלמים, להבדיל, שומרים על צניעות בנות משפחתם, למשל בכיסוי גופן מכף רגל ועד ראש, כדי ששום גבר זר לא יטמא אותן אפילו במבטו.

לנוכח ההיתר באסלאם לאנוס שבויות, מספרן של הנקבות שנלקחו בשבי עלה לאין שיעור על מספרם של הזכרים. ובעוד האחרונים נלקחו לעבודות כפיים וללחימה, הן לרוב אולצו להפוך לשפחות מין (בתעתיק: Surriyyāt) של גברים מוסלמים. לאחר ניצחון בקרב, כלל השבויות חולקו באופן שיטתי וממוסד והן נחשבו תחילה לרכוש משותף שלכל הגברים המוסלמים הייתה זכות עליו. האימאם או הח׳ליף (המפקד העליון) יכלו להכריז כבר בשדה הקרב אילו מהשבויות תהפוכנה לשפחות מין של שוביהן. אף על פי שההלכה דרשה מהם להמתין לחלוקה הרשמית, מפקדים ולוחמים רבים לא התאפקו ואנסו אותן כבר בשדה הקרב. לאחר מכן כולן שונעו מאזור המלחמה (דאר אל־חרב) לשטחם של המוסלמים (דאר אל־אסלאם), שם האמיר, הח׳ליף או סגנו העניקו 80% מהן ללוחמים המנצחים על פי חוקי השריעה, ו־20% מהן נלקחו כח׳וּמְס (מס) והוענקו לנביא ולבני משפחתו בימי חייהם או נמכרו כשפחות מין לסוחרים בשווקים, כדי להעשיר את קופת המדינה. לכל גבר הותר להחזיק מספר בלתי מוגבל של שבויות ולאנוס בכל פעם שבויה אחרת כרצונו. הותר גם לגברים נשואים לקבל שבויות ולאנוס אותן באורח קבע לצד הנישואים. זו הייתה המסגרת היחידה באסלאם שהתירה לגברים לבוא במגע מיני עם נשים מחוץ לנישואים. הגברים היו רשאים, לאחר שאנסו אותן כמה פעמים ובאו על סיפוקם, למכור אותן או להעניק אותן במתנה לגברים מוסלמים אחרים.
השבויות שגופן נחשב בעיני המנצחים למפתה ביותר יועדו בעיקר לבני המעמד העליון. אלו ששונעו לארמונות הוחזקו בתוך מגורי שפחות (אולמות שינה גדולים, משותפים וצפופים) בתת־מתחם נפרד בהרמון, כדי שגופן יהיה זמין לשליטים. אולמות אלו נבנו לעיתים במיוחד כדי להכיל בו בזמן אלפי שבויות. השליטים נהגו בכל פעם לבחור מתוכן את השבויה שחפצו לאנוס באותו רגע. מי שנבחרה הובלה קודם למרחצאות ההרמון כדי לוודא שאין בגופהּ פגמים. היא מורקה ביסודיות, אופרה, בושמה והולבשה בבגדים דקים ושקופים. המטרה הייתה להפוך את גופהּ לכלי נקי, ריחני ומפתה יותר שיסב לשליט עונג מרבי. לאחר מכן היא הובלה לחדרו הפרטי, שם נאנסה על ידו, לעיתים קרובות כמה פעמים. לאחר שגופהּ הביא אותו על סיפוקו, היא הושבה למגורי השפחות. בעולם האסלאמי שבויות שועבדו למעשה גם כזונות במסגרת נוהג מקובל שבאמצעותו גברים קנו אותן לפרק זמן קצוב בשווקים למכירת שפחות מין, ולאחר שאנסו אותן כמה פעמים וגופן הביא אותם על סיפוקם, השיבו אותן למוכרים באמתלה של חוסר שביעות רצון מהן. באסלאם השיעי התקיים מנגנון הלכתי בשם ”תחליל” (בערבית: تحليل), שהתיר לגברים גם להעמיד את השבויות שבבעלותם לרשות אורחיהם (בני משפחה, קרובים ושכנים). בזמן אירוח הן הובלו לאחד מחדרי המיטות בבית, שם נאנסו על ידם.

שבויות היו בסכנה תמידית להיאנס בהמשך גם על ידי פלגים יריבים כאשר הם כבשו מחדש את האזורים שבהם הן הוחזקו. לעיתים קרובות גם נשים וילדות מוסלמיות נאנסו על ידי כובשים במלחמות האסלאם בשל השתייכותן לקהילה שלא נחשבה למוסלמית דיה. האלמוהדים, למשל, ראו במוסלמים שלא תמכו באלמוהדיזם כופרים, ועל כן הם ראו בהפיכת נשותיהם ובנותיהם לשפחות מין שלהם מעשה לגיטימי. במאה ה־12, במהלך כיבושה של אימפריית המוראביטון, גברים מוסלמים שלא תמכו באלמוהדיזם הושמדו על ידם, בעוד נשים וילדות אולצו להפוך לשפחות מין שלהם. שתי נשים נלקחו בשבי על ידי מייסד האלמוהדיזם עצמו, עבד אל־מומין, כאשר הוא כבש את מבצר דאי, והן אולצו להפוך לשפחות מין שלו. אחת מהן התעברה לאחר שנאנסה על ידו וילדה לו את בנו, אבו סעיד עות׳מאן. בעוד ההלכה האסלאמית התירה לגברים מוסלמים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, היא כמובן אסרה על נשים מוסלמיות לקיים יחסי מין עם גברים שאינם מוסלמים.
משאב גופן של השבויות נחשב לרכושם החוקי של האדונים שלהן, והן היו כפופות לחלוטין למרותם. הן הצטוו להיות מוכנות להיאנס על ידם בכניעה בכל רגע. במקרים שבהם הן העזו להתנגד, הגברים הורשו לכפות את עצמם עליהן פיזית ולהכות אותן. ההמלצה הייתה לא להכות אותן בפניהן כדי לא לכער אותן ובכך לפגוע בשוויין אם יחליטו למכור אותן בהמשך. כמו כן, להבדיל מנשים מוסלמיות שנדרשו ללבוש רעלות, הן הצטוו להתהלך בבית ובחוץ כאשר ראשיהן, שערותיהן, צוואריהן, זרועותיהן ושוקיהן חשופים לחלוטין, כדי להבדיל ביניהן לבין נשים מכובדות, ומשום שגופן נחשב לסחורה הנועדה להסב עונג לגברים, ועל כן חייבת לעמוד לבחינה מתמדת של קונים פוטנציאליים כדי להעריך את שווייה, טיבה ופגמיה. הח׳ליף השני עומר אבן אל־ח׳טאב הכה בעצמו שפחה שהעזה להתעטף בכיסוי והטיח בה: ”אל תידמי לנשים החופשיות”. המקרה לא נותר רק סיפור היסטורי. פוסקי ההלכה הפכו אותו לתקדים משפטי מחייב. נשים וילדות ששוחררו לבסוף משבי האסלאם נשחטו לעיתים קרובות על ידי קרוביהן כדי למחות כל זכר לחרפה.

2.2.1 עדויות ופסיקות (610־הווה)
בקוראן ובמסורות החדית׳ קיימים טקסטים רבים הממסדים את זכותם של הגברים המוסלמים לאנוס ”כופרות” שנלקחו בשבי. בסורה 4 (פסוק 3) נכתב: ”אם חוששים אתם שלא תוכלו לנהוג בשוויון [בנישואים מרובי נשים], אז [שאו] רק אחת, או את מה שיד ימינכם אוחזת [שבויות]”. בסורה 4 (פסוקים 23–24) נכתב כי ”אסורות לכם [...] נשים נשואות, מלבד אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות]”. על פסוק זה אמרו הפרשנים ג׳לאל א־דין אל־מחלי וג׳לאל א־דין א־סיוטי: ”מותר לכם [לגברים מוסלמים] לקיים יחסי אישות עם אותן נשים שלקחתם בשבי, על אף שהבעלים שלהן בחיים בדאר אל־חרב [בארץ האויב]”. בסורה 4 (פסוק 25) נכתב: ”אם למישהו מכם אין האמצעים להינשא לנשים מאמינות חופשיות, יוכל לשאת נערות [...] מבין אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות שהומרו בכפייה לאסלאם]”. בסורה 23 (פסוקים 5–6) ובסורה 70 (פסוקים 29–30) נכתב על המאמינים האידיאליים כי הם אלו אשר ”על ערוותם שומרים. למעט עם נשותיהם, או עם מה שקנתה ימינם [שבויות], שכן אז אין בהם דופי”. בסורה 33 (פסוק 50) נכתב: ”הו נביא! הנה! הרשינו לך [...] את אלו שיד ימינך אוחזת [שבויות] אשר נתן לך אלוהים כשלל מלחמה”.
בספר צחיח מוסלם (8:3432) נכתב: ”אבו סעיד אל־ח׳ודרי מסר כי בקרב חוניין, שליח אלוהים שלח צבא לאזור אווטאס, שנתקל בכוחות האויב ולחם בהם. לאחר שהתגברו עליהם ולקחו אותם בשבי, נראה היה כי בני לווייתו של שליח אלוהים נמנעו מלקיים יחסי מין עם הנשים השבויות משום שהבעלים שלהן היו פוליתאיסטים [עובדי אלילים]. אז אללה, יתעלה, הוריד [פסוק] לגבי כך: ’ו[אסורות לכם] הנשים הנשואות, מלבד אלו שיד ימינכם אוחזת [שבויות]’”. בספר סונן אבו דאוד (31:4006) נכתב כי מועאויה אבן חידה שאל את הנביא: ”הו שליח אלוהים, ממי עלינו להסתיר את ערוותנו, ולמי אנו רשאים לחשוף [אותה]?” הנביא השיב לו: ”הסתר את ערוותך מלבד מאשתך ומאלו שיד ימינך אוחזת [שבויות]”.
בספר צחיח אל־בוח׳ארי (59:637) מובא מפי בוריידה אבן אל־חסיב אל־אסלמי, שהיה אחד מבני לווייתו של הנביא: ”הנביא שלח את עלי אל ח׳אלד כדי להביא את הח׳ומס [חמישית מן השלל...] ועלי התרחץ [לאחר שאנס את אחת השבויות...] כאשר הגענו לנביא, ציינתי זאת בפניו [שהוא אנס את אחת מהן]. הוא אמר: ’הו בוריידה! האם אתה שונא את עלי? [...] אל תשנא אותו, [מגיע לו ליהנות] מגיע לו יותר מזה מתוך הח׳ומס’”. בכרך 3, פרק 113, לאחר מספר 436, נכתב כי עטאא׳ אבן אבי רבאח אמר: ”אין פסול בלחבוק נערה שפחה שהרתה [מגבר אחר]. אללה אמר: ’מלבד נשותיהם ואלו שיד ימינם אוחזת [שבויות], שכן אז אינם ראויים לאשמה’”. בספר ההלכה המוסלמי ”אל־הדאיה” (מצוטט ב־Lal, 1994, פרק 11) נכתב כי התכלית ברכישת שבויות היא ”קיום חיי אישות [אונס] והעמדת צאצאים”.
.avif)
2.2.2 הלכות אל־עזל (610־הווה)
הנביא התיר ללוחמיו ולמאמיניו לאנוס ”כופרות” שנלקחו בשבי כדי שייהנו ממשאב גופן, אולם התעורר החשש שכתוצאה מכך הן תתעברנה ותלדנה להם צאצאים נחותים כמותן. על כן הוא עסק בהרחבה יתרה בשאלה כיצד עליהם לנהוג בכל פעם שהם אונסים אותן ומגיעים לרגע שבו הם עומדים לפלוט בשיא הנאתם: האם עליהם לצאת מייד מגופן ולפלוט בחוץ כדי לא לעבר אותן, או שהם רשאים להישאר בתוך גופן ולפלוט בתוכן? הנביא סבר כי אין למנוע מהם לחוות את הרגע המענג ביותר לגברים, ועל כן פסק שהוא אף ממליץ להם לפלוט בתוך גופן. הוא הוסיף כי אם כתוצאה מכך הן תתעברנה, זהו גורלן ומאמיניו אינם אחראים לכך. באשר לשבויות נשואות, הוא קבע כי מכיוון שהן כופרות, נישואיהן בטלים גם אם הבעלים שלהן עדיין בחיים, ועל כן מותר לאנוס אותן כמו רווקות ולפלוט גם בתוך גופן. הוא דחק גם במאמיניו הנשואים לפלוט בתוך גופן והצהיר כי אם כתוצאה מכך הן תתעברנה, זהו רצונו של אללה. עם זאת, הנביא פסק כי משאב גופן הוא שלל המלחמה שלהם, ועל כן הם חופשיים להחליט כרצונם כיצד לנהוג. פסיקתו עוגנה בהלכה האסלאמית. הפרקטיקה המתירה לצאת מגופן לפני הפליטה נקראת בחדית׳ ”אל־עזל” (בתעתיק: Al-׳Azl ובערבית: العزل).
בספר אל־מוואטא (29:100) אמר אחד הפוסקים החשובים ביותר בהיסטוריה, האימאם מאלכ אבן אנס: ”גבר אינו רשאי לבצע משגל נסוג עם אישה חופשית, אלא אם כן נתנה את הסכמתה לכך. [אולם] אין כל מניעה לבצע משגל נסוג עם שפחה גם ללא הסכמתה. אדם שנישא לשפחה השייכת לאדם אחר אינו מקיים עימה משגל נסוג אלא אם קיבל את רשות בעליה”. בספר צחיח אל־בוח׳ארי (3:34:432, 3:46:718, 5:59:459, 7:62:137 ו־9:93:506), בספר צחיח מוסלים (8:3371, 8:3372 ו־8:3373) ובספר אל־מוואטא (29:95), סיפר בן לווייתו של הנביא, אבו סעיד אל־ח׳ודרי, כי הם יצאו עם הנביא לקרב נגד בני אל־מוצטלק וקיבלו ”כמה נקבות”, ”נשים ערביות מצוינות”, כלשונו, כשלל מלחמה. הוא העיד כי הם השתוקקו ליהנות מגופן, בפרט לאחר שלא נהנו מגופן של נשים זמן רב, שכן הם היו רחוקים מנשותיהם. אולם מכיוון שהתכוונו בהמשך לדרוש כופר עבורן, בכל פעם שאנסו אותן, הם לא פלטו בתוכן כדי לשמור על ערכו של גופן. לאחר מכן אמרו לעצמם כי מכיוון שהנביא נמצא ביניהם, כדאי שישאלו אותו על נוהג זה. הנביא השיב להם בפליאה: ”האם אתם באמת עושים זאת [יוצאים מגופן לפני שאתם פולטים]?” הוא חזר על השאלה שלוש פעמים והוסיף: ”עדיף לכם לא לעשות זאת”, אולם ציין כי הם רשאים לנהוג כרצונם, ואם תתעברנה כתוצאה מכך, זה מה שנגזר עליהן.
בספר צחיח אל־בוח׳ארי (8:77:600) מסופר על גבר מהאנצאר (תושבי העיר ית׳רב שתמכו בנביא) שהגיע לנביא וסיפר לו: ”אנו מקבלים נערות שבויות ואנו אוהבים רכוש”. הוא שאל לדעתו על כך שבעת שהם אונסים אותן, הם יוצאים מגופן לפני שהם פולטים. הנביא השיב בפליאה: ”האם אתם עושים זאת? עדיף לכם לא לעשות זאת”. הוא הוסיף כי אם נגזר עליהן להתעבר, הן תתעברנה. בספר סונן אבו דאוד (11:2166) מסופר על גבר שהגיע לנביא ואמר לו: ”שליח אללה, יש לי שפחה נערה ואני מוציא ממנה את הפין [בכל פעם שאני אונס אותה ועומד לפלוט]. אני לא אוהב שהיא מתעברת”. הוא הוסיף כי בזמן שהוא אונס אותה, הוא ”חפץ במה שגברים חפצים בו [כלומר רק כדי ליהנות מגופהּ]”. הנביא השיב כי אומנם הוא רשאי לצאת מגופהּ לפני שהוא פולט, אולם אם נגזר עליה להתעבר, היא תתעבר.

בספר צחיח מוסלים (8:3377, 8:3378 ו־8:3379) הפרקטיקה הוזכרה בנוכחותו של הנביא שאמר: ”מדוע אתם נוהגים כך [יוצאים מגופן לפני שאתם פולטים]?” הם השיבו לו: ”יש אדם [...] שיש לו שפחה והוא מקיים עימה יחסי מין, אולם הוא אינו מעוניין שהיא תתעבר”. הנביא גער בהם ואמר: ”אין פסול אם לא תעשו זאת [אם תפלטו בתוך גופן]”, אולם אם נגזר עליהן להתעבר, הן תתעברנה. באותו הספר (8:3383 ו־8:3384), בן לווייתו של הנביא, ג׳אבר אבן עבדאללה, סיפר על גבר שהגיע לנביא וסיפר לו: ”יש לי שפחה שהיא משרתת שלנו ואני מקיים עימה יחסי מין, אולם איני רוצה שהיא תתעבר”. הנביא השיב לו: ”בצע בה משגל נסוג אם רצונך בכך, אולם מה שנגזר עליה, יבוא עליה”. הגבר המתין זמן מה, ולאחר מכן שב ואמר: ”הנערה התעברה”. הנביא השיב לו: ”אמרתי לך, מה שנגזר עליה, יבוא עליה”.
בספר אל־מוואטא (29:99) מסופר על אדם מתימן בשם אבן פהד, שניגש לבני לווייתו של הנביא, זייד אבן ת׳אבת ואל־חג׳אג׳ אבן עמר אבן ע׳זיה. הוא סיפר: ”אבו סעיד! יש לי שפחות [...אולם] לא כולן מוצאות חן בעיניי עד כדי כך שארצה מהן ילד”, ועל כן הוא ביקש לדעת אם בכל פעם שהוא אונס אותן הוא רשאי לצאת מגופן לפני שהוא פולט. זייד פנה לחג׳אג׳ ואמר: ”חווה את דעתך, חג׳אג׳ [...] אנו יושבים איתך כדי ללמוד ממך”. חג׳אג׳ השיב בלעג: ”[שבויה אינה בת אדם אלא] השדה שלך. אם תחפוץ בכך, השקה אותה [פלוט בתוכה], ואם תחפוץ בכך, השאר אותה צמאה [צא מגופהּ לפני שאתה פולט]. כך שמעתי מזייד”. זייד השיב בחיוב: ”אמת דיבר”. באותו ספר (29:100) מסופר כי בן דודו של הנביא, עבדאללה אבן עבאס, נשאל על הפרקטיקה. עבדאללה, שנהג ליישם את הפרקטיקה הזו בעצמו, סבר כי אין ראיה ניצחת יותר לכך מעדותה הישירה של שפחתו הנערה, שאותה נהג לאנוס באורח קבע. הוא קרא לה ואמר לה: ”ספרי להם [מה אני עושה בכל פעם שאני אונס אותך ועומד לפלוט]”. הנערה המבוישת שתקה נוכח שאלתו המבזה, ולאחר שבוששה לספר, אבן עבאס הצהיר בפני הנוכחים בגאווה: ”זה בסדר, ואני עושה זאת בעצמי [יוצא מגופהּ לפני שאני פולט]”.

2.2.3 קרב ח׳ייבר (628)
קרב ח׳ייבר התנהל בשנת 628 בחצי האי ערב, בצאת הצבא המוסלמי מן העיר מדינה בהנהגת מוחמד לכיבוש נווה המדבר, שבו ישבו יהודים מקומיים ומגורשי שבט נדיר. מניעי המערכה היו חיסול מוקד הכוח היהודי, סיכול חבירתו הצבאית לשבטי ערב נגד מדינה, הרחבת השלטון המוסלמי והשגת שלל, נשק, קרקעות ומיסים, לצד מאבק התושבים לשימור עצמאותם ונכסיהם. הכוח המוסלמי חסם והרתיע את שבטי ערב המסייעים, הטיל מצור מדורג על מבצרי היישוב וכבשם, בעוד לוחמי המקום לחמו מן החומות ובגיחות, ובתום הקרבות הורעל מזונם של מוחמד ושל אנשיו. שיטות הלחימה והפגיעה כללו תמרוני חסימה, מצור והרעבה, ניתוק מים, כריתת דקלים, ירי חיצים, השלכת אבנים, קרבות שדה, כלי מצור וניגוח, הרעלה והבערת אש על גוף שבוי לחשיפת אוצרות. תוצאות המערכה היו הרג לוחמים מוסלמים ועשרות מאנשי ח׳ייבר, המתת שבויים, פציעות וכוויות, שבי ושעבוד, הרס ביצורים, החרמת הקרקעות, המבצרים, הנשק והרכוש, הכפפת התושבים לשלטון המוסלמי וגביית מחצית יבולם כמס תחת איום בגירוש.
נשים וילדות יהודיות אולצו להפוך לשפחות מין של גברים מוסלמים. בני לווייתו של הנביא סיפרו לו כי בין השבויות נמצאת גם נערה יהודייה בת 17 בשם צפייה, יפהפייה באופן יוצא דופן, וכי מתוקף מעמדו, הזכות ליהנות מגופהּ המפתה נתונה לו. הנערה הייתה בתו של חויַי בן אח׳טב, שראשו נערף בהוראת הנביא בליל הטבח בעיר אל־מדינה, והיא כבר אולצה להפוך לשפחתו של בן לווייתו, דחיה אל־כלבי. על כן הנביא זימן אותו אליו והורה לו למסור לידיו את הנערה, ובתמורה הותר לו לקחת במקומה ילדות שבויות אחרות לשפחות, את כל מי שירצה. בשל יופייה של צפייה, נעתר לכך אל־כלבי רק בתמורה לשבע שבויות אחרות. הנביא הורה לבן דודו, אז־זובייר בן אל־עוואם, לענות תחילה את בעלה של הנערה, כנאנה בן אר־רביע. בהמשך גם נערף ראשו. בטרם אנס הנביא את הנערה, הוא כפה עליה בדרכה אליו לצפות בגופותיהם של הגברים כרותי הראש, תושבי נווה המדבר. לאחר מכן לקח אותה למיטתו ואנס אותה כבר באותו הלילה שבו נטבחו בני משפחתה. בהמשך היא נלקחה על ידיו כשלל והושאה לו בכפייה כאחת מנשותיו (אוסף החדית׳ צחיח אל־בוח׳ארי, 2:14:68).

2.3 תקרית ג׳ינגקאנג (1127)
תקרית ג׳ינגקאנג התרחשה בשנת 1127 בצפון סין, עם כיבוש קאיפנג, בירת שושלת סונג הצפונית, בידי שושלת ג׳ין הג׳ורצ׳נית. מניעי המערכה היו הכנעת סונג, הרחבת שטחי ג׳ין והשגת שלל וכוח אדם, לצד לחימת סונג להגנת בירתה ושלטונה. כוחות ג׳ין הביסו את צבאות סונג, חצו את הנהר הצהוב, צרו על קאיפנג, פרצו את חומותיה וכבשוה, בעוד חיל המצב לחם מן החומות ובגיחות. הכובשים פשטו על הארמונות ועל בתי העיר, לקחו בשבי את הקיסר, את אביו הקיסר הקודם, את בני המשפחה הקיסרית, פקידי חצר, בעלי מלאכה ורבבות תושבים, והוליכום בכפייה למנצ׳וריה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, תמרוני פרשים, מצור והרעבה, אילי ניגוח, בליסטראות, ירי חיצים, אבק שרפה, הבערת אש, הכאה וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג המוני של לוחמים ואזרחים, תמותה מרעב, מצינה ומתשישות, פציעות, שבי, כליאה ושעבוד, שלילת חירויות, החרמת אוצרות, ספריות, נשק ורכוש, הרס ביצורים ומבנים, גירוש אוכלוסייה וקריסת שלטון סונג בצפון סין.
לאחר כיבוש העיר, נשים ששהו בארמונות, לרבות נסיכות, מוזיקאיות קיסריות ומשרתות, חולקו כשלל ונאנסו על ידי הפולשים בהמוניהן באופן שיטתי. הקורבנות הצטוו תחת איומי מוות להיאנס בכניעה על ידי בני האצולה של שושלת ג׳ין ללא קשר למעמדן החברתי הקודם. נסיכות שהעזו שלא להיאנס על ידם בכניעה נשחטו. נשים רבות, לרבות נסיכות, שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס. בתו של הקיסר הויזונג המובס, הנסיכה ג׳או פוג׳ין, שהייתה נשואה לאחר, הושאה בכפייה לנסיך משושלת ג׳ין שחשק בה. הקיסר טאיזונג הוציא צו המורה להעניק לנסיך כשפחות מין גם את שלוש נשותיו הנוספות של הקיסר המובס, ששמותיהן היו שו שנגיינג, יאנג דיאו־אר וצ׳ן וונואן. נשים אחרות אולצו להפוך לשפחות מין של נסיכים נוספים. נכדתו של אחד הנסיכים מהשושלת שהובסה, שהייתה כלתו של ראש הממשלה ואשת שר, נקנתה תמורת פחות מעשר אונקיות זהב. בחברה הסינית, בנות המשפחה הקיסרית משושלת סונג שנלקחו בשבי ונמכרו כשפחות מין לכובשים נחשבו לחרפה, ועל כן שליטים סינים בשושלות מאוחרות יותר פסקו כי אישה שנאנסה או עומדת להיאנס מצווה לשים קץ לחייה, משום שהמשך חייה אינו בגדר אפשרות מבחינתה.

2.4 הכיבושים המונגוליים (1202–1368)
הכיבושים המונגוליים בראשות ג׳ינגיס חאן ויורשיו התנהלו באסיה ובאירופה משנת 1202 ועד נפילת שושלת יואן בשנת 1368. מניעיהם היו הכנעת עמים, הרחבת האימפריה ואכיפת מרותה, נקמה ודיכוי התנגדות, והשגת שלל, מקנה, קרקעות, מיסים וכוח אדם, לצד לחימת היריבים להגנת ריבונותם. הצבאות המונגוליים הכניעו את שבטי הערבה, כבשו את סין, טיבט, מרכז אסיה, פרס, מסופוטמיה, אנטוליה, הקווקז ונסיכויות רוס, פלשו למזרח אירופה ולמרכזה, לסוריה, לארץ ישראל, להודו, לבורמה וליפן, ניהלו מלחמות פנימיות ודיכאו מרידות. שיטות הלחימה והפגיעה כללו תמרוני פרשים, ירי חיצים, איגוף ונסיגה מבוימת, מצור והרעבה, בליסטראות, אילי ניגוח, אבק שרפה והבערת אש, הרס סכרים והצפות, השלכת גופות נגועות במגפה, הצבת שבויים בחזית ההסתערות וצעדות כפייה. תוצאות הלחימה היו הרג מיליוני לוחמים ואזרחים, המתת שבויים ושליטים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה ושעבוד, גיוס, מיסוי והעברת אוכלוסיות בכפייה, שלילת חירויות, החרמת רכוש וקרקעות, החרבת ערים, מבני דת, ספריות ומערכות השקיה, גירוש תושבים ודילול דמוגרפי.
במהלך הכיבושים נשים וילדות נאנסו בשיטתיות על ידי לוחמים מונגולים. המקרה המוקדם ביותר של אונס המוני המיוחס למונגולים, עוד בטרם הקמתה הרשמית של האימפריה, התרחש בשנת 1202, כאשר ג׳ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית, ובן בריתו המצביא טוגרול חאן חברו כדי לכבוש את האזורים שבהם התגוררו הטטרים. לאחר כיבושם הורה ג׳ינגיס חאן להוציא להורג כל גבר וילד טטרים הגבוהים מיתד עגלה, כלשונו, ולקחת בשבי נשים טטריות כדי לאנוס אותן. במקרה אחר שלח בנו, אוגדיי חאן, צבא של 25,000 חיילים כדי לכבוש את צפון סין. בהוראתו, החיילים המובסים שנותרו בחיים נאנסו על ידי חייליו. לאחר שאוגדיי כבש את אדמותיהם של האויראטים, אנסו חייליו בהוראתו 4,000 ילדות אויראטיות בנות שבע ומעלה. לאחר מכן חלקן נלקחו בשבי על ידם ושונעו להרמונו. הנותרות הוענקו לפונדקי שיירות ברחבי האימפריה המונגולית ואולצו להפוך לזונות.
אחד מהדפוסים של המונגולים כלפי אויבים שהסכימו להיכנע היה אילוץ שליטיהם להעניק לג׳ינגיס חאן את בנותיהם. כך למשל, באוקטובר 1209 הטילו המונגולים מצור על העיר ג’ונגשינגפו בממלכת שיה. הקיסר שיאנגדזונג נכנע מתוך הבנה שהתנגדות מתמשכת נגד צבא עדיף היא חסרת תועלת, ובתמורה אולץ להסכים שהממלכה לא רק תהפוך למדינה וסאלית אלא שגם אחת מבנותיו תושא בכפייה לג׳ינגיס חאן. במקרה אחר, כאשר בנובמבר 1213 הופל מצביא שושלת ג’ין, הושאהו, לאחר שהמונגולים בזזו את כל מישור צפון סין בשלוש חטיבות החל מדצמבר 1212, הממשל החדש אולץ להיכנע ולהסכים שאחת מנסיכותיו תושא בכפייה לג’ינגיס חאן. במרץ 1241 פלשה הקיסרות לראשונה לממלכת הונגריה, שם אנסו לוחמיה נשים בהמוניהן. הנזיר רוגריוס מאזור פוליה, ששרד, תיעד אותם אונסים אותן וכתב כי הם ”הפיקו הנאה” מהביזוי שעברו הנשים באותם רגעים. בשנים 1241–1242 פלשו חיילים מונגולים גם לאוסטריה והגיעו לעיירה וינר נוישטאדט, שם שחטו תושבים ואכלו את גופותיהם, תוך שהם נהנים במיוחד מאכילת גופות נשים וילדים צעירים. אולם בעוד נשים זקנות ובעלות מומים נשחטו ונאכלו מייד, ילדות בתולות ונשים יפות קודם נאנסו למוות ולאחר מכן גופותיהן נאכלו. שדי הנשים נחשבו למובחרים במיוחד, ועל כן במקרים שבהם היו יותר גופות מן הנדרש, הם היו לעיתים החלק היחיד מגופותיהן שנאכל. נוסף על כך, שדיהן נכרתו והוגשו למנהיגים כמעדן מיוחד.

2.5 חורבן חלב (1400)
חורבן חלב התרחש בשנת 1400 בצפון סוריה, בפלישת צבא טימור לנג לסולטנות הממלוכית. מניעי המערכה היו הכנעת הממלוכים, הרחבת השלטון הטימורי, דיכוי התנגדות והשגת שלל וכוח אדם, לצד לחימת הממלוכים והתושבים להגנת העיר, שלטונם ונכסיהם. הכוחות הטימוריים הביסו את הצבא הממלוכי מחוץ לחלב, רדפו אחר הנסוגים לעיר וכבשוה, צרו על מצודתה, חתרו תחת ביצוריה ותפסוה, בעוד חיל המצב לחם מן החומות ומן המצודה. הכובשים פשטו על בתי העיר והוליכו בכפייה בעלי מלאכה ותושבים לסמרקנד. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, תמרוני פרשים ואיגוף, פילי מלחמה, ירי חיצים, כלי מצור, חפירת מנהרות, תקיפת אזרחים, הבערת אש, הכאה לחשיפת רכוש, עריפת ראשים, הקמת מגדלי ראשים וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג רבבות לוחמים ואזרחים, דריסה למוות בשערים, המתת שבויים, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה ושעבוד, שלילת חירויות, החרמת אוצרות, נשק ורכוש, הצתה והחרבה של ביצורים, שווקים, בתים ומבני דת, גירוש אוכלוסייה וקריסת המערך הממלוכי בצפון סוריה.
עם הפלישה לעיר, נמלטו הנשים והילדים למסגד הגדול בעיר בניסיון נואש למצוא מקלט. החיילים נכנסו למסגד וטבחו בכל הילדים, בעוד את הנשים הפשיטו וכפתו בחבלים כהכנה לאונס הפומבי והקבוצתי שלהן. גם נשות אצולה ובתולות הופשטו ונכפתו במסגד זה ובמסגדים קטנים יותר. במקביל, חיילים הובילו את אבותיהן ואת אחיהן למסגדים ואילצו אותם לצפות בבנות משפחתם נאנסות. כל אחת נאנסה שוב ושוב על ידי חיילים רבים. לאחר שנאנסו, הן הושארו עירומות וכפותות עבור החיילים הבאים בתור. תושבים רבים נטבחו על ידי הכוחות, וההנהגה הורתה לערוף את ראשיהם ולערום אותם מחוץ לעיר עד ליצירת מגדל של 20,000 גולגלות. הגופות לא נקברו, אלא הושארו מוטלות כפגרים ברחובות ובמסגדים והעלו צחנה בעיר.

2.6 מלחמת אימג׳ין (1592–1598)
מלחמת אימג׳ין התנהלה בחצי האי הקוראני ובמימיו משנת 1592 ועד שנת 1598, בשתי פלישות של יפן בהנהגת טויוטומי הידיושי לממלכת ג׳וסון ובלחימת קוראה ושושלת מינג הסינית נגדה. מניעיה היו שאיפת יפן לכיבוש קוראה וסין, להרחבת שלטונה ולהשגת שלל, קרקעות, מיסים וכוח אדם, לצד לחימת ג׳וסון ומינג להגנת ריבונותן. היפנים כבשו את הבירה הנסונג והתקדמו צפונה, נדחקו בלחימת צבאות מינג וג׳וסון, מיליציות גרילה והצי הקוראני שפגע בציי האספקה, ובפלישה שנייה תפסו שטחים ומצודות בדרום, לחמו עד נסיגתם והובילו בכפייה ליפן רבבות תושבים, בעלי מלאכה ומלומדים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו נחיתות ימיות, קרבות שדה ומארבים, ניגוח וספינות ממוגנות, מצור והרעבה, רובי פתיל, תותחים, חיצים ופצצות תבערה, הצתות, תקיפת אזרחים וכריתת אפים ואוזניים. התוצאות היו הרג המוני של לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה ושעבוד, גיוס ועבודות כפייה, שלילת חירויות, החרמת רכוש, תבואה וספרים, החרבת ערים, ביצורים, מקדשים ושדות, עקירת אוכלוסיות ודילול דמוגרפי.
במהלך המלחמה, נשים וילדות קוריאניות נאנסו לעיתים קרובות בברוטליות וללא רחמים על ידי חיילים יפנים, סינים וקוריאנים, בלא התחשבות בגילן. תיאורים חושפים כי חיילים יפנים הגדירו שלושה צרכים עיקריים של חיילים בזמן מלחמה: ”אסמי תבואה, הבנת גאוגרפיה מקומית ו[לאנוס] נשים יפות”. ראשי כל הגברים הצעירים באזור נערפו לעיתים קרובות על ידי חיילים יפנים, בעוד כל הנשים טובות המראה, יחד עם הסחורות שנבזזו, הועלו על גבי סוסים ושוורים. ילדה קוריאנית שנלקחה בשבי שונעה לאחת מספינות המלחמה היפניות, שם אולצה להפוך לשפחת מין של החיילים שהוצבו על סיפונה. היא העידה: ”נותרתי ללא תנועה מפחד בקרקעית הסירה במשך שעות ארוכות, כך שלא ידעתי מה קורה בעולם החיצון”. ילדה קוריאנית אחרת אולצה להפוך לשפחת מין של הסמוראי היפני קורושימה מיציפוסה. נשים נאנסו בברוטליות וללא הבחנה גם על ידי הכוחות הסיניים של שושלת מינג והכוחות הקוריאניים של שושלת ג׳וסון. כאשר הידיושי האמין כי סין נכנעה ומוכנה לקבלו כקיסר, הוא פרסם את תביעות המנצחים, והראשונה שבהן הייתה כי בתו של קיסר שושלת מינג המובסת תישלח ליפן ותושא לו בכפייה.

2.7 חורבן שבע הערים (1600 לערך)
חורבן שבע הערים התרחש בדרום צ׳ילה משנת 1598 ועד 1604 במלחמת אראוקו, במערכה שניהלו בני המפוצ׳ה והוויליצ׳ה נגד האימפריה הספרדית. מניעיה היו סילוק השלטון הספרדי, הפסקת השעבוד והמיסוי והשגת קרקעות, שלל, נשק ומקנה, לצד לחימת הספרדים וכוחות העזר הילידיים לשימור שלטונם, מושבותיהם ונכסיהם. בקרב קורלבה ארבו הכוחות הילידיים בהנהגת פלנטרו לטור ספרדי והמיתו את המושל ואת רוב חייליו, ובהמשך פשטו מדרום לנהר ביוביו על חוות, מכרות ומבצרים, הביסו תגבורות, צרו על שבע הערים, ובהן ולדיביה, לה אימפריאל, ויאריקה, אוסורנו ואנגול, כבשו מקצתן והביאו לנטישת הנותרות, בעוד הספרדים לחמו מן הביצורים ובגיחות. שיטות הלחימה והפגיעה כללו מארבים, תקיפות פתע, הסתערויות פרשים ורגלים, מצור והרעבה, חניתות, אלות, חיצים, נשק חם ותותחים, תקיפת אזרחים והצתות. התוצאות היו הרג אלפי לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה ושעבוד, שלילת חירויות, החרמת נשק, סוסים, מקנה ורכוש, החרבת הערים, המבצרים, הכנסיות והמכרות, גירוש המתיישבים צפונה וקריסת השלטון הספרדי באזור.
במהלך השמדת הערים הנשים לרוב הושארו בחיים על ידי המפוצ׳ים. המטרה, כדברי החייל הספרדי אלונסו גונסאלס דה נאחרה, הייתה ”לנצל אותן” (בספרדית: aprovecharse de ellas), כלומר לאנוס אותן. במקרה זה 500 נשים נלקחו בשבי ונאנסו שוב ושוב, וכתוצאה מכך ילדו להם ילדים מסטיסים רבים. ייתכן שלילדים האלו הייתה השפעה דמוגרפית משמעותית על חברת המפוצ׳ה, שנפגעה מהמלחמה ומהמגפות. בשנת 1641 שוחררו חלק מן הנשים בפשיטות ספרדיות ובעסקאות בין קבוצות מפוצ׳יות שונות לבין רשויות ספרדיות, שהתקיימו בשדות קווילין. הגברים הספרדים התנערו מהצאצאים שנולדו לנשים שנאנסו. נשים אחדות לא שבו לעמן ונותרו עם הגברים המפוצ׳ים. הגברים הספרדים ייחסו תופעה זו לבושתן על כך שנאנסו על ידי שוביהן ולאופיין החלש כנשים.

2.8 חורבן מגדבורג (1631)
חורבן מגדבורג התרחש בשנת 1631 בגרמניה במלחמת שלושים השנים, במתקפת צבאות האימפריה הרומית הקדושה והליגה הקתולית בפיקוד טילי ופפנהיים על העיר הפרוטסטנטית שלגדות נהר אלבה. מניעי המערכה היו הכנעת העיר, אכיפת מרות הקיסר והדת הקתולית, תפיסת נכסי כנסייה, בלימת שוודיה והשגת מאחז אסטרטגי, אספקה ושלל, לצד לחימת חיל המצב והתושבים בפיקוד שוודי להגנת עצמאות העיר, דתה ונכסיה. התוקפים צרו על מגדבורג וכבשו את מעוזי החוץ בעוד הנצורים הרסו פרוורים, לחמו מן החומות ויצאו לגיחות, ובהסתערות פרצו הצרים את החומות והשערים, הכריעו את הלוחמים בקרבות רחוב, פשטו על הבתים והשליכו אלפי גופות לנהר. שיטות הלחימה והפגיעה כללו מצור וניתוק אספקה, חפירת שוחות, ארטילריה, פיצוץ שערים, סולמות, רובי מוסקט, רמחים וחרבות, תקיפת אזרחים, הצתות והכאה לחשיפת רכוש. התוצאות היו הרג רבבות לוחמים ואזרחים, תמותה באש, בעשן ובטביעה, המתת שבויים, פציעות וכוויות, שבי, כליאה, גיוס וגביית כספים בכפייה, שלילת חירויות, החרמת רכוש ונשק, החרבת רוב מבני העיר וכנסיותיה באש והתרוקנותה מתושביה.
לאחר כיבוש העיר, החיילים התרעמו על כך שלא קיבלו תשלום עבור שירותם. הם החלו לפרוץ לכל משק בית שנתקלו בו ודרשו חפצי ערך מיושביו. חבר מועצת העיר ששרד, אוטו פון גריקה, העיד: ”לאחר שלא נותר לתושבים עוד מה לתת לחיילים, האומללות באמת החלה”. נשים ונערות נאנסו על ידם קבוצתית. החורבן היה כה עצום שהמונח ”מגדבורגיזציה” (בתעתיק: Magdeburgization ובגרמנית: Magdeburgisieren) שנגזר משמה של העיר, הפך במשך עשרות שנים למונח נפוץ כדי לתאר אזור שתושביו נבזזו והושמדו, נשותיהם ובנותיהם נאנסו והוא הוחרב עד היסוד. מונחים ציניים נוספים שהיו בשימוש במקור על ידי הפרוטסטנטים כאשר תושבים קתולים רומיים הושמדו על ידם ללא רחמים, היו ”צדק מגדבורג”, ”רחמי מגדבורג” ו”חנינת מגדבורג”.

2.9 מצור על מבצר זילנדיה (1661–1662)
המצור על מבצר זילנדיה התנהל באי טייוואן משנת 1661 ועד 1662, בפלישת נאמני שושלת מינג בהנהגת קוקסינגה למאחזי חברת הודו המזרחית ההולנדית. מניעי המערכה היו סילוק השלטון ההולנדי, הקמת בסיס למלחמה בשושלת צ׳ינג והשגת קרקעות, אספקה, נשק וסחורות, לצד לחימת ההולנדים לשימור שלטונם ונכסיהם. צבא קוקסינגה נחת בחוף, כיתר את זילנדיה בים וביבשה, תפס את מבצר פרובינטיה, פשט על יישובים ודיכא התנגדות כפרים ילידיים, בעוד הנצורים הציתו את העיירה הסמוכה, הדפו הסתערות ותקפו בסיוע צי תגבורת שהובס, עד לכיבוש מעוז אוטרכט ולהכרעת המבצר. שיטות הלחימה והפגיעה כללו נחיתות וקרבות ימיים, ספינות הבערה, מצור והרעבה, חפירת שוחות וסוללות, ארטילריה, רובי מוסקט, חיצים, הצתות, עריפת ראשים, צליבה וכריתת איברים. התוצאות היו הרג אלפי לוחמים ואזרחים, תמותה מרעב וממחלות, המתת שבויים, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה ושעבוד, שלילת חירויות, גביית מזון בכפייה, הטבעת ספינות, החרבת ביצורים ומבנים, עקירת תושבים, החרמת הסחורות, הכספים והנשק, סילוק הכוחות ההולנדיים וקריסת שלטונם.
לפני המצור נהגו הגברים ההולנדים בשגרה להורות לתושבים הילידים האבוריג׳ינים בכפרים הסמוכים למסור להם את נשותיהם כדי לאנוס אותן. בתגובה לכך פתחו בדצמבר 1652 האבוריג׳ינים במרד שדוכא על ידי הכוחות ההולנדיים. בשנת 1662 לאחר כיבוש המבצר נהפכה הקערה על פיה: הסינים הוציאו להורג גברים הולנדים ואת היתר גירשו מהאי, בעוד את הנשים ואת הילדות הם השאירו בשבי כדי לאנוס אותן ולהופכן לשפחות מין. קוקסינגה בחר כשפחת מין שלו בנערה שהייתה בתו של המיסיונר ההולנדי אנטוניוס המברוק, שראשו נערף בהוראתו. על פי תיאורו של המפקד ההולנדי קאו, היא הייתה ”עלמה מתוקה ונעימה מאוד”. יתר הנשים והילדות נמכרו כשפחות מין לחיילים או הושאו להם בכפייה כנשותיהם המשניות. ביומן המבצר נכתב: ”הטובות ביותר נשמרו לשימוש המפקדים ולאחר מכן נמכרו לחיילים הפשוטים”. בשנת 1684 היו עדיין חלק מהשבויות בחיים, אולם הן לא שוחררו עד מותן.

2.10 הכיבוש המנצ׳ואי בשינג׳יאנג (1759–1912)
הכיבוש המנצ׳ואי של שושלת צ׳ינג בשינג׳יאנג התנהל מהכנעת ג׳ונגריה ואגן טארים בשנת 1759 ועד שנת 1912. מניעי הקיסרות היו סיפוח החבל, דיכוי התנגדות והשגת קרקעות, מיסים וכוח אדם, לצד לחימת יריביה לסילוקה ולהשגת עצמאות, שלטון דתי ושלל. הקיסרות אכפה משטר צבאי, דיכאה את מרד אוש והדפה פלישות ומרידות של החוג׳ות מקוקנד. משנת 1864 ועד 1878 השמידו דונגנים ואויגורים חילות מצב מנצ׳ואיים ונלחמו ביניהם, יעקוב בג השתלט על אגן טארים ואורומצ׳י, רוסיה תפסה את עמק אילי, צ׳ינג כבשה מחדש את רוב החבל, ולבסוף הפילו מרידות ותקיפות מהפכנים את שלטונה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, תמרוני פרשים, מצור והרעבה, פיצוץ חומות, חיצים, רובים וארטילריה, הצתות, תקיפת אזרחים, עריפת ראשים, ביתור איברים וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג מאות אלפי לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה ושעבוד, הגליה, עבודות ומיסוי בכפייה, שלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת ערים ומסגדים, עקירת אוכלוסיות ושינוי דמוגרפי כפוי.
בשנים 1757–1759 במהלך מרד אלטישאהר ח׳וג׳ות, לאחר שהאספקה הידלדלה, חיילים מנצ׳ואים שהוצבו במחנה צבאי בנפת יארקנד בפיקודו של הגנרל ג׳אוהוי שחטו מוסלמים אויגורים שהתגוררו באזור ולאחר מכן בישלו ואכלו אותם. במקרים שבהם זוג נשוי נלכד, הגבר נאכל מייד, בעוד האישה קודם נאנסה על ידם קבוצתית ורק למוחרת בושלה ונאכלה. בשנת 1765 נשים מוסלמיות אויגוריות נאנסו קבוצתית על ידי המשרתים המנצ׳ואים, הפקיד סו־צ׳נג המנצ׳ואי ובנו במשך חודשים, מה שהוביל למרד אוש. בתגובה למרד, הקיסר הורה לטבוח בתושבי עיירתם. כל הגברים נטבחו, בעוד כל הנשים נלקחו בשבי. בשבי הן נאנסו על ידי חיילים ופקידים מנצ׳ואים באורח קבע. בשנים 1818–1820 גם בתו של פטריארך הקהילה המוסלמית, האקסאקל מחאנות קוקנד, נאנסה על ידי פקיד מנצ׳ואי באורח קבע.

2.11 טבח באטאק (1876)
המתקפה על הכפר באטאק נערכה בשנת 1876 בהרי רודופי שבבולגריה במרד אפריל, בידי כוחות באשי בזוק עות׳מאניים לא סדירים בפיקוד אחמד אגא. מניעי התוקפים היו דיכוי המרד הבולגרי, אכיפת השלטון העות׳מאני והשגת שלל, מקנה ורכוש, לצד לחימת המורדים והתושבים לסילוק השלטון הזר, להשגת עצמאות ולהגנת הכפר ונכסיהם. המורדים בהנהגת פטר גוראנוב תפסו עמדות סביב הכפר וניהלו חילופי אש עד שנפרץ מערכם ומקצתם נסוגו, בעוד התוקפים כיתרו את באטאק, פירקו תושבים מנשקם, פשטו על הבתים, הציתו את בית הספר על יושביו, צרו על הכנסייה, פרצו אליה והמיתו את הנצורים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו כיתור ומצור, מניעת מים, חרבות, סכינים וירי רובים, תקיפת אזרחים, הכאה לחשיפת רכוש, עריפת ראשים, כריתת איברים, השלכת חומרי הבערה והצתות. התוצאות היו הרג אלפי תושבים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מאש, מחנק ומצמא, פציעות, כוויות והטלת מומים, כליאה ושלילת חירויות, החרמת נשק, מקנה ורכוש, החרבת הבתים, בית הספר ומנסרות העץ, פגיעה בכנסייה ועקירת השורדים.
במהלך הטבח נשים קודם הופשטו עד כותנותיהן כדי לבזוז את בגדיהן ואת תכשיטיהן בעלי הערך, ולאחר מכן נאנסו על ידם קבוצתית. במקרים רבים, לאחר שאישה נאנסה על ידי הגבר האחרון בתור, היא נשחטה על ידו. לאחר מכן הורה המפקד העות׳מאני אחמד אגא לכל התושבים שנותרו בחיים לצאת, והודיע כי הדבר נועד להכין רשימה של ההרוגים והאלמנות. מרבית הניצולים צייתו ויצאו, משום שמי שלא ציית הוצא להורג. הם חולקו לשתי קבוצות: נשים וגברים. המפקד העמיד את הנשים מאחור וטבח בכל 300 הגברים שנותרו בחיים. נשים שהעזו למחות קודם נאנסו על ידם, ולאחר מכן נשחטו גם הן.
העיתונאי האמריקאי ג׳נואריוס מקגאהן העיד: ”לא נותר גג, לא קיר שלם עומד. הכול היה גל חורבות. הבטנו שוב בערימת הגולגלות והשלדים שלפנינו והבחנו שכולם קטנים, ושפרטי הלבוש שהתערבבו עימם והיו מונחים מסביב היו כולם בגדי נשים. כולן נשים וילדות. מהאוכף שלי ספרתי כ־100 גולגלות, לא כולל אלו שהיו חבויות מתחת לאחרות בערמה, וגם לא אלו שהיו פזורות למרחקים בשדות. הגולגלות היו כמעט כולן מופרדות מיתר העצמות. השלדים היו כמעט כולם חסרי ראש. ראשיהן של כל הנשים האלו נערפו, ונראה שההליך היה כדלקמן: הם תפסו אישה, הפשיטו אותה בזהירות עד כותונתה, הניחו בצד פריטי לבוש בעלי ערך, עם כל הקישוטים והתכשיטים שהיו עליה, ולאחר מכן כמה שיותר מהם אנסו אותה, והגבר האחרון הרג אותה, או לא, כפי שעלה על רוחו”.

2.12 מרד הבוקסרים (1899–1901)
מרד הבוקסרים התנהל בצפון סין ובמנצ׳וריה משנת 1899 ועד 1901, בלחימת המורדים ושושלת צ׳ינג נגד זרים, נוצרים סינים וברית שמונה המעצמות. מניעי הבוקסרים והקיסרות היו סילוק הזרים, הכחדת הנצרות, הגנת הריבונות והשגת רכוש, לצד לחימת המעצמות להגנת אזרחיהן, לדיכוי המרד, להרחבת שליטתן ולהשגת שלל. המורדים תקפו והמיתו מיסיונרים ונוצרים בשאנדונג ובמחוזות הצפון, ובשנת 1900 חברו לצבא הקיסרי, בלמו תגבורת זרה וצרו על מתחמי הזרים בטיאנג׳ין ובבייג׳ינג. המעצמות כבשו את מבצרי טאקו ואת שתי הערים ופשטו על ארמונות ויישובים, ורוסיה כבשה את מנצ׳וריה והטביעה תושבים סינים בנהר אמור. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, מצור והרעבה, נחיתות והפגזות ימיות, ארטילריה, מקלעים, רובים, חרבות וחניתות, פיצוץ חומות, הרס מסילות ברזל וקווי טלגרף, הצתות ועריפת ראשים. התוצאות היו הרג רבבות לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, עבודות כפייה ושלילת חירויות, החרמת אוצרות, כספים ורכוש, החרבת כנסיות, ארמונות, ביצורים ויישובים, עקירת אוכלוסיות והחזקה צבאית זרה.
במהלך המרד נשים וילדות סיניות, מנצ׳ואיות ובאנריות־מונגוליות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילי שמונה המדינות. נשים רבות נאנסו בעיר פקינג. נשים וילדות סיניות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ואיטלקים, לפני שכפריהן נשרפו וגופותיהן הושלכו לבארות. נמצאו גופות מרוטשות של נשים סיניות שנאנסו על ידי חיילי בעלות הברית ולאחר מכן נשחטו. בנפת ג׳ויה נשים סיניות נאנסו באורח קבע על ידי הכומר הקתולי־גרמני גאורג סטנץ בעצמו. המפקד הצרפתי הצדיק את אונס הקורבנות על ידי חייליו, וקבע כי בכך החייל הצרפתי מפגין למעשה את עליונותו. אלפי נשים ונערות שמו קץ לחייהן כדי לא להיאנס על ידי לוחמים רוסים ויפנים ברוטליים. היה מקובל שכוחות בעלות הברית לכדו לעיתים קרובות נשים כדי לאנוס אותן באורח קבע ולהופכן לשפחות מין שלהם, ללא קשר למעמדן או לאמונתן, בין שהיו בעלות מידות טובות ובין שעלובות, בין שצעירות ובין שזקנות. לשם כך הם הקימו אחוזות אונס בחוטונגים (סמטאות שנוצרו על ידי מגורים בסגנון סיהיואן) בעיר פקינג, וכלאו אותן בתוכן. בין היתר הן שונעו לסמטת ביאוביי, ונכלאו בבתי שורה כזונות עבור החיילים. השביל בקצה המערבי של הסמטה נחסם כדי למנוע הימלטות, בעוד הקצה המזרחי היה הדרך היחידה להיכנס או לצאת. הדרך הזו הייתה תחת משמר, וכל אדם מכוחות בעלות הברית יכול היה להיכנס ולאנוס אותן כרצונו.
בנותיו של נושא דגל המנצ׳ו והמשנה למלך של מחוז צ׳ילי (כיום מחוז חביי), יולו (בסינית: 裕禄) משבט ההיטרה, נאנסו על ידי חיילי בעלות הברית באופן ממוקד. לאחר כיבוש העיר פקינג כל שבע בנותיו נלקחו בשבי ושונעו למקדש השמיים, שם נאנסו על ידם שוב ושוב. לאחר מכן שונעו לאחת מאחוזות האונס והוחזקו בה כשפחות מין עבור החיילים. גם אשתו ואחת מבנותיו של אציל הדגל המונגולי משבט אלוטה, צ׳ונגקי, שהיה מלומד ובעל מעמד גבוה בחצר המנצ׳ואית וכן חותנו של הקיסר הקודם, נאנסו קבוצתית על ידי חיילי בעלות הברית. לאחר מכן נלקחו בשבי ושונעו למקדש השמיים, שם נאנסו קבוצתית ובברוטליות על ידי עשרות מהם במהלך כל תקופת הכיבוש של העיר פקינג. רק לאחר נסיגת ברית שמונה האומות, הן שבו הביתה, אולם עם שובן תלו את עצמן על הקורות משום שלא יכלו לשאת את הביזוי שעברו. ב־26 באוגוסט 1900 עם הגילוי, צ׳ונגקי, מתוך ייאוש, תלה אף הוא את עצמו. בנו באוצ׳ו ובני משפחה רבים אחרים שמו אף הם קץ לחייהם זמן קצר לאחר מכן.

2.13 השמדת העם היווני (1912–1923)
המתקפות על האוכלוסייה היוונית בתראקיה המזרחית ובאנטוליה נערכו משנת 1912 ועד 1923 בידי האימפריה העות׳מאנית בהנהגת הטורקים הצעירים ובהמשך בידי התנועה הלאומית הטורקית בראשות מוסטפא כמאל. מניעי התוקפים היו יצירת אחידות לאומית ודתית, סילוק היוונים, סיכול חבירתם למעצמות ההסכמה וליוון, דיכוי התנגדות, נקמה והשגת קרקעות ורכוש, לצד לחימת היוונים להגנת יישוביהם ולהרחבת ריבונות יוון. במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה פשטו צבא ומיליציות על יישובים, גייסו גברים בכפייה לגדודי עבודה והוליכו אוכלוסייה לפנים הארץ. משנת 1919 לחמו בגרילה בפונטוס ובצבא יוון שפלש לאנטוליה, תקפו כפרים, תלו מנהיגים ואנשי דת, הדפו את הפולשים שהציתו יישובים, וכבשו את סמירנה והציתוה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה וגרילה, הפגזות, כיתור, ירי, דקירה, הכאה, הטבעה, הצתת מבנים על יושביהם, הרעבה וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה ושלילת חירויות, המרת דת והעברת ילדים בכפייה, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים וכנסיות וגירוש למעלה ממיליון יוונים.
במהלך ההשמדה נאנסו אלפי נשים וילדות יווניות נוצריות על ידי חיילים ואזרחים טורקים באופן שיטתי. הייתה זו תופעה נפוצה שכוחות טורקיים טבחו בגברים ואנסו את הנשים. הן נלכדו בכפרים יווניים ונאנסו במשך שעות ואף ימים. חלקן נאנסו על ידי שכניהן המוסלמים וחלקן על ידי אנשי כוחות הביטחון. באחד המקרים נאנסה אישה על ידי גברים כפריים טורקים במשך שמונה ימים ברציפות. היא מתה זמן קצר לאחר מכן. בהמשך נשלחו הנשים והילדים לצעדות המוות הארוכות לסוריה, ובמהלכן נאנסו נשים וילדות רבות. לעיתים קרובות מתו הנשים לאחר מכן. באזור פונטוס עברו אנשי מיליציות לא־סדירות בפיקודו של טופל עוסמאן מכפר לכפר, טבחו בתושבים ואנסו נשים כרצונם. במנזר וזלון, מנזר יווני אורתודוקסי, נאנסו נשים על ידי לוחמים טורקים לפני שנשחטו. באחד הכפרים היווניים־פונטיים עשרות נשים ונערות השליכו את עצמן לנהר כדי לא להיאנס על ידי חיילים. לאורך ההשמדה נלקחו בשבי נשים יווניות רבות (יחד עם נשים ארמניות), הוכנסו לבתיהם של גברים טורקים ונאנסו על ידם באורח קבע. הן הוחזקו בתוך הרמונות. נוסף על כך, הטורקים פתחו שווקים שבהם נמכרו ילדות נוצריות כשפחות מין.
,_részlet,_lányrablás.avif)
2.14 השמדת העם האשורי (1914–1918)
המתקפות על האוכלוסייה האשורית במזרח אנטוליה, במסופוטמיה ובפרס נערכו במלחמת העולם הראשונה, משנת 1914 ועד 1918, בידי האימפריה העות׳מאנית בהנהגת הטורקים הצעירים וכוחות כורדיים. מניעי התוקפים היו יצירת אחידות לאומית ודתית, סילוק הנוצרים, סיכול חבירתם למעצמות ההסכמה, דיכוי התנגדות והשגת קרקעות ורכוש, לצד לחימת האשורים להגנת יישוביהם ולהשגת עצמאות. צבא ומיליציות גייסו גברים בכפייה לגדודי עבודה והמיתום, תקפו יישובים בוואן, בביטליס, בדיארבקיר ובאורמיה, המיתו מנהיגים ואנשי דת, צרו על כפרים שלחמו בטור עבדין וכבשו את הקארי. האשורים שנדחקו לפרס חברו לרוסיה, לחמו בכוחות עות׳מאניים, כורדיים ופרסיים, תקפו יישובים ונסוגו תחת אש למסופוטמיה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה וגרילה, מארבים, מצור והרעבה, הפגזות, ירי, דקירה, עריפת ראשים, הטבעה, הצתת מבנים על יושביהם וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד ושלילת חירויות, המרת דת והעברת ילדים בכפייה, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים, כנסיות ומנזרים ועקירת מאות אלפים.
במהלך ההשמדה, בדפוס קבוע, גברים נטבחו בעוד נשים וילדים גורשו. בזמן הגירוש נשים וילדות נאנסו על ידי החיילים הטורקים. נשים נאנסו על ידי לוחמים בלתי סדירים אף בעודן גוססות. נשים רבות מתו לאחר מכן. נשים נמכרו גם כשפחות מין לגברים מוסלמים. בעיר אורמיה, שבה התגוררה אוכלוסייה אשורית גדולה, ילדות אשוריות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים. בכפר האשורי הגדול גולפשאן גברים נטבחו בעוד נשים וילדים נלקחו בשבי ונאנסו. באחד הכפרים ילדות כבנות שמונה נאנסו. בכפר אחר ילדות בנות שש או שבע שניסו לשווא להסתתר על גג כדי לא להיאנס, נלכדו ונאנסו. בתחילת שנת 1915 באזרבייג׳ן התרחשו כמה מעשי טבח שבמהלכם מאות נוצרים נטבחו בעוד נשים נלקחו בשבי ונאנסו. ב־1 ביולי 1915 הכפר תל ארמן הותקף על ידי מיליציה וכורדים. כלל הנשים שהיו בכפר קודם נאנסו על ידם, ולאחר מכן נטבחו כולם ללא הבחנה, לרבות נשים וילדים.
בעיר סירט, כל הגברים נטבחו ו־400 הנשים והילדים שנותרו גורשו ואולצו לצעוד מערבה לכיוון העיר מרדין או דרומה לכיוון העיר מוסול, בעודם מותקפים על ידי המשטרה. במהלך הצעידה, רכושם, לרבות בגדיהם, נבזז על ידי כורדים וטורקים מקומיים. אלו שלא הצליחו לעמוד בקצב נשחטו. נשים שנחשבו לטובות מראה נשלפו מהצעדה על ידי שוטרים או כורדים, נאנסו על ידם ולאחר מכן נשחטו. איש לא הגיע לעיר מרדין, ורק בין 50 ל־100 אשורים כלדאים (מתוך אוכלוסייה של 7,000–8,000) הגיעו לעיר מוסול.

2.15 השמדת העם הארמני (1915–1917)
המתקפות על האוכלוסייה הארמנית באנטוליה, בקיליקיה, בקונסטנטינופול ובסוריה נערכו במלחמת העולם הראשונה, משנת 1915 ועד 1917, בידי האימפריה העות׳מאנית בהנהגת הטורקים הצעירים וכוחות כורדיים. מניעי התוקפים היו יצירת אחידות לאומית ודתית, סילוק הארמנים, סיכול חבירתם למעצמות ההסכמה, דיכוי התנגדות, נקמה והשגת קרקעות ורכוש, לצד לחימת הארמנים להגנת יישוביהם ולהשגת עצמאות. צבא ומיליציות פירקו חיילים ארמנים מנשקם, שעבדום בגדודי עבודה והמיתום, כלאו והמיתו מנהיגים ואנשי רוח, תקפו יישובים והוליכו בכפייה מאות אלפים למחנות במדבר הסורי. ארמנים התבצרו ולחמו תחת מצור בוואן, במוסא דאג ובאורפה, ומתנדבים ארמנים חברו לרוסיה בלחימתה ותקפו יישובים מוסלמיים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, מצור והרעבה, הפגזות, ירי, דקירה, הכאה, עריפת ראשים, הטבעה, הצתת מבנים על יושביהם, החנקה בעשן וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג למעלה ממיליון אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד ושלילת חירויות, המרת דת והעברת ילדים בכפייה, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים, כנסיות ומנזרים ועקירת מאות אלפים.
עוד טרם ההשמדה, מערכת המשפט העות׳מאנית התירה לאנוס נשים וילדות ארמניות. נשים וילדות ארמניות נאנסו על ידי גברים טורקים וכורדים באורח קבע. גברים נטבחו מייד, בעוד הנשים והילדים נאנסו בברוטליות ואיברי מינם הושחתו. נשים וילדות אולצו להפוך לזונות או הושאו בכפייה. גברים כורדים וטורקים יכלו להיכנס לבתי ארמנים ולאנוס את כל הנשים ואת כל הילדות שהתגוררו בהם, ואף לחטוף אותן ללא כל עונש. המקרים הרבים האלו העמידו אותן בסכנה תמידית להיאנס. באחד המקרים, בין 60 ל־160 נשים נכלאו בתוך כנסייה יחד עם ילדים ותינוקות, והחיילים ”שוחררו” ביניהם. נשים רבות נאנסו על ידם למוות. יתר הנשים נשחטו בחרב או בכידון, יחד עם הילדים והתינוקות. בשנים 1850–1870, הפטריארך של ארמניה הגיש 537 מכתבים לשער הנשגב שבהם הארמנים התחננו להגנה מפני אונס וחטיפת נשותיהם וילדיהם.

במהלך ההשמדה, נשים וילדות ארמניות נאנסו בהמוניהן על ידי אנשי המיליציות, הכוחות החמושים הטורקיים, אנשי ציבור וגברים טורקים וכורדים אחרים. הן נאנסו על ידם בברוטליות ובשיטתיות. מפקדים בצבא אמרו לפקודיהם בפשטות ”תעשו להן מה שתרצו”. הנוהג לאנוס אותן היה גורף. ארמנים נטבחו לעיתים קרובות במהלך חגיגות אכזריות שבמהלכן נשים קודם נאנסו על ידם. חלקן נאנסו קבוצתית מדי יום. אונס של ילדות צעירות תועד היטב. על האונס השיטתי של הקורבנות במהלך ההשמדה העידו עדים ופקידים טורקים, אמריקאים, אוסטרים וגרמנים. הברירה היחידה של נשים לא להיאנס הייתה לשים קץ לחייהן. נשים רבות שנאנסו נשחטו לאחר מכן בכידונים או מתו כתוצאה מהאונס הממושך שעברו. לאחר שנשים נאנסו קבוצתית, הן לעיתים קרובות שמו קץ לחייהן. נשים וילדות צעירות רבות שועבדו כזונות או הושאו בכפייה לגברים מוסלמים, לרבות אלו שכבר היו נשואות. איברי המין של נשים וילדות צעירות הושחתו ושדיהן של נשים נכרתו. בעיר דיר א־זור, אנשי הכוחות החמושים הגרמניים אף סייעו בפתיחתו של בית בושת שבו נשים ארמניות שועבדו כזונות. נשותיהם, בנותיהם וקרובות משפחה אחרות של גברים ארמנים בעלי השפעה בקהילתם נאנסו בפומבי ובאופן ממוקד על ידי גברים טורקים. גם ילדים זכרים נאנסו.
בהתקפות על כפרים, הגברים והנערים ראשית הופרדו מהנשים ומהילדים ונטבחו מייד בהמוניהם, בעוד הנשים והילדים קודם נאנסו על ידי התוקפים ולאחר מכן נשחטו יחד או נעקרו. הנשים נאנסו על ידם בשיטתיות. בשנת 1915 נשים וילדים קטנים נשלחו לצעדות מוות דרך חצי האי אנטוליה אל המדבר בליווי ז׳נדרמים (כוחות צבאיים בעלי סמכות לפעול בקרב האוכלוסייה האזרחית). במהלך הצעדה, הנשים והילדות הצעירות (ואף הילדים הצעירים) נאנסו על ידי חיילים טורקים בברוטליות ובאופן שיטתי. נוסף על כך, גופם הושחת. רבים מהם נשחטו על ידם לאחר מכן. עדת ראייה העידה: ”זה היה דבר רגיל עבורם לאנוס את הילדות שלנו בנוכחותנו. לעיתים קרובות מאוד הם אנסו ילדות בנות שמונה או עשר, וכתוצאה מכך רבות מהן לא היו מסוגלות ללכת, ונורו”. הקונסול הגרמני בעיר חלב, ולטר רוסלר, דיווח כי כרבע מהנשים הצעירות שמראה גופן היה ”נאה למדי”, כלשונו, נאנסו באורח קבע על ידי הז׳נדרמים, ואלו שהיו ”יפות עוד יותר” נאנסו בכל פעם קבוצתית על ידי 10–15 גברים. כתוצאה מכך, נשים וילדות שנאנסו נותרו מאחור עירומות וגוססות. שבויות שהוחזקו במחנות נאנסו באורח קבע על ידי השומרים, שאפשרו גם לבדואים לפשוט על אזורים אלו בלילות ולאנוס אותן. מאות אלפים נשחטו בצעדות המוות האלו.
נוסף על כך, נשים וילדות נבחרו על ידי חיילים וז׳נדרמים לצורך סחר בהן כשפחות מין, מה שהיה מקור הכנסה משמעותי עבורם. הן שונעו לעיר דמשק, שם הופשטו על ידי החיילים הטורקים, הוצגו עירומות במכירה פומבית ונמכרו כשפחות מין באזורים מסוימים. חלקן נמכרו בשווקי השפחות הערביים לעולי הרגל המוסלמים לחג׳ ושונעו עד תוניסיה או אלג׳יריה. באזורים ערביים נשים ארמניות נמכרו במחירים נמוכים. המחיר המרבי לאישה ארמנית היה חמישה פיאסטר (כ־20 פני סטרלינג באותה עת).

בעיר טרבזון נשים וילדות רבות נאנסו. מפקד המשטרה של העיר, נורי, העיד כי המושל הכללי העניק לו ילדות צעירות לאנוס, כמתנה לוועד המרכזי של מועצת האיחוד והקידמה. הסוחר מוחמד עלי העיד כי ילדים נטבחו בבית החולים ”הסהר האדום”, אולם ילדות צעירות קודם נאנסו. הוא העיד גם כי המושל הכללי כלא שם 15 ילדות כדי לאנוס אותן. קצין בצבא, חסן מערוף, העיד: ”פקידי ממשלה בעיר טרבזון בחרו כמה מהנשים הארמניות היפות ביותר ומהמשפחות הטובות ביותר. לאחר שאנסו אותן באופן האכזרי ביותר, הם הרגו אותן”. החייל הגרמני, ארמין וגנר, העיד: ”הנשים והילדות הארמניות הן לרוב יפות מאוד. הם כרתו את שדיהן, השחיתו את איבריהן, וגופותיהן מונחות עירומות, מחוללות או מושחרות מהחום בשדות”. הוא העיד על מראה גופהּ של אחת האומללות שנאנסה: ”מביטות בך הפנים הכהות והיפות של באבשי שנשדדה על ידי גברים כורדים, נאנסה ושוחררה לאחר עשרה ימים. כמו חיות פרא, החיילים הטורקים, הקצינים והז׳נדרמים הסתערו על הטרף המבורך הזה”. עדת ראייה העידה כי כל הילדות בכפרה מגיל 12 ומעלה, וחלקן אף צעירות יותר, נאנסו.
לאחר ההשמדה נשים וילדות שהושאו בכפייה לעיתים קרובות לא יכלו לשוב לחייהן הקודמים משום שלא נותרו להן משפחה או מקור הכנסה, ובשל החרפה על כך שנאנסו על ידי גברים טורקים. קארן יפה, שעבדה עבור חבר הלאומים בעיר חלב, העידה כי מתוך אלפי הנשים שעימן היא שוחחה, רק אחת מהן לא עברה התעללות מינית. ילדים ארמנים רבים ששרדו סבלו גם מהתעללות מינית.

2.16 מלחמת יוון–טורקיה (1919–1922)
מלחמת יוון–טורקיה התנהלה באנטוליה ובתראקיה המזרחית משנת 1919 ועד 1922, לאחר תבוסת האימפריה העות׳מאנית, בין יוון לתנועה הלאומית הטורקית בראשות מוסטפא כמאל. מניעיה היו שאיפת יוון לסיפוח שטחים ולהכנעת הטורקים, לחימת הטורקים לסילוק הפלישה, לריבונות ולאחידות לאומית ודתית, והשגת קרקעות ורכוש. צבא יוון נחת בסמירנה, ובסיוע מתנדבים ארמנים כבש את תראקיה המזרחית ואת מערב אנטוליה עד אסקישהיר, לחם בגרילה, תקף יישובים מוסלמיים ונבלם בקרב סקריה. בדומלופינאר הבקיע הצבא הטורקי את החזית, הדף מאנטוליה את הנסוגים שהציתו יישובים, כבש את סמירנה והציתה, תקף יישובים נוצריים ושעבד גברים בגדודי עבודה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו נחיתות ימיות, תקיפות אוויריות, קרבות שדה ושוחות, תמרוני פרשים, ארטילריה, מקלעים, רובים וחרבות, המתת מקנה, הרס מסילות, הצתות, הכאה, הרעבה וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים, תמותה בשבי, מרעב, ממחלות ומאש, פציעות, שבי, כליאה ושלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת מאות יישובים ועקירת יותר ממיליון תושבים.
במהלך המלחמה, נשים וילדות מוסלמיות טורקיות נאנסו על ידי חיילים יוונים ועל ידי כוחות בלתי סדירים יווניים מקומיים בעיר אושק ובאזורי כיבוש אחרים. חיילים שלכדו נשים החליטו קודם לקבע את ראשיהן לרצפה כדי שהן לא תוכלנה להרימם בזמן שהן נאנסות. הם תקעו מסמרים גדולים ברצפה, קשרו את צמותיהן אליהם, ואנסו אותן כך קבוצתית, כל חייל בתורו. לאחר שחיילים פלשו לכפרים ארוואג׳יק, חאג׳י חוסיין, מנג׳יליק, דלילר וחיידרובה, הם קודם כלאו את הזכרים במסגדים ולאחר מכן אנסו נשים וילדות, לרבות ילדות בנות עשר. גברים יוונים מקומיים ששיתפו עימם פעולה אף הודיעו להם היכן מסתתרות הנשים והילדות היפות, כדי שיחוו עונג מרבי. בכפר איסלמקוי, נערה מוסלמית בת 18 שתוארה כיפה נאנסה למוות על ידי 25 חיילים מול עיניהם של הוריה. לאחר שמתה, הוריה נדקרו בכידון.
בשנת 1919, עם צאת החיילים מהעיר סמירנה, הם אנסו נשים תוך כדי התקדמותם. ב־20 ביוני 1919 דווח כי באזור ברגמה חיילים אנסו נשים לא רק לשם סיפוק יצריהם אלא גם מתוך בידור – זה שעשע אותם לראותן נאנסות על ידם. ביולי 1919, במהלך קרב איידן ואחריו, סגן־אלוף גאורגיוס קונדיליס, שלימים הפך לראש ממשלת יוון, הצהיר: ”[אני מעניק לחייליי] את הזכות לעשות כל אשר חפצה נפשנו”. נשים שהתגוררו בעיר נאנסו על ידי חיילים ועל ידי כוחות בלתי סדירים מקומיים, חלקן נאנסו בפומבי. ב־22 במאי 1921, מפקד כוח טורקי מקומי, איברהים אטהם אקינג׳י, שהגיע לאזור דמירג׳י שנשרף עד אפר, העיד: ”בעודנו מסיירים, נתקלנו אף בכמה נשים שהיה צורך בעֵד כדי לקבוע שהן היו בנות אנוש. הן נאנסו על ידי כל חיילי האויב, רגליהן וידיהן היו שבורות, כל גופן ופניהן היו שחורים, ולמרבה הצער דעתן נטרפה עליהן [כתוצאה מהטראומה]”.

2.17 מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939)
מלחמת האזרחים בספרד התנהלה משנת 1936 ועד 1939, במרד צבאי לאומני בהנהגת פרנסיסקו פרנקו בסיוע גרמניה, איטליה ופורטוגל נגד הרפובליקה והשמאל, שנתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבים זרים. מניעי הלאומנים היו החלפת הרפובליקה בשלטון צבאי, דיכוי השמאל והבדלנות והגנת הכנסייה ובעלי האחוזות, לצד לחימת יריביהם לשימור המשטר, למהפכה חברתית, להכנעת הצבא והכנסייה ולתפיסת נכסים. המורדים העבירו כוחות ממרוקו, צרו על מדריד, הפציצו את גרניקה וברצלונה, כבשו את הדרום, הצפון ואראגון, בלמו מתקפה באברו והשתלטו על קטלוניה והבירה, בעוד במחנה הרפובליקני פרצה לחימה פנימית ושני הצדדים המיתו מתנגדים בעורף. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, שוחות ורחוב, מצור, הסגר ימי והרעבה, שריון, ארטילריה, מקלעים, מוקשים וצוללות, הפצצות אוויריות, הצתות, הכאה וירי. התוצאות היו הרג מאות אלפי לוחמים ואזרחים, המתת רבבות שבויים, עצורים ואנשי דת, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה במחנות ריכוז, שעבוד, גיוס והעברת ילדים בכפייה, שלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים, תשתיות וכנסיות, עקירת מאות אלפים וקריסת הרפובליקה.
במהלך המלחמה נאנסו נשים וילדות רפובליקניות בהמוניהן על ידי הכוחות הלאומניים ובעלי בריתם – לא בשל אי־ציות של חיילים לפקודות, אלא כחלק ממדיניות לאומנית רשמית וכמטרה מרכזית ונרחבת. הצבא הלאומני קידם מערכה ממוקדת שעודדה לאנוס אותן. לוחמים שאנסו אותן אף תוגמלו, כמו חואן ואדייו, רב־טוראי במשמר האזרחי, והפלנחיסט פרננדו סמקולה, שעוטרו על ידי כוחות לאומניים לאחר שאנסו נשים בעיירה בנמאומה. לעיתים נותרו חיילים לאומנים בבתי עניים שלא נכחו בהם גברים, כדי לאנוס נשים שהתגוררו בהם באורח קבע. כוחות לאומניים שהתקדמו בחזית כתבו על קירות הבניינים שנתפסו כי לאחר שיאנסו את בנותיהם של הרפובליקנים, הן תלדנה להם פשיסטים. מנגד, הוצאו להורג על ידי תומכי הממשלה 6,832 אנשי דת, בהם 283 נזירות – רבות מהן קודם נאנסו על ידם.

נשים וילדות צעירות, לרבות אחיות רפואיות וחברות מיליציות, נאנסו בברוטליות על ידי חיילי עורף פלנחיסטים. נשים קודם נאנסו על ידם ולאחר מכן נשחטו בבתי קברות, בבתי חולים, בבתי חווה ובבתי סוהר. נשים נאנסו בברוטליות גם על ידי כוחות לאומניים וכוחות סדירים, כמו בעיירות קאיוס ומאיאלס ובכפר קנטלפינו, והן נאנסו גם על ידי חיילים לאומניים קתולים. ילדות כבנות 12 נאנסו על ידי כוחות לאומניים, לעיתים שוב ושוב, כמו בעיר מוגר. לעיתים לאחר שנשים נאנסו על ידי הפלנחיסטים, נצרב על שדיהן סמל הפלנחיסטים, עול וחיצי הפלנחה. נוסף על כך, נשים רבות שנאנסו הוזנו גם בכוח בשמן קיקיון, חומר משלשל רב־עוצמה, ולאחר מכן, בעודן משלשלות על עצמן באופן בלתי נשלט, הן הוצעדו עירומות לעיני כול, לרבות דרך העיירות שלהן. לאחר מכן רבות מהן נשחטו. הטקטיקה הזו של הענשה, דיכוי וביזוי, שכוונה כלפי נשים, הייתה בולטת במיוחד. נשים שהוצעדו ברחובות, לבושות במעט מאוד בגדים, לעיתים אולצו בה בעת לשיר את ההמנון ”פנים אל השמש” של הפלנחה הספרדית הלאומנית.
נשים (לרבות נשים הרות) קודם נאנסו ולאחר מכן נשחטו, כפי שאירע בנפת פאיארס סובירה, בעיר אלמנדרלחו, בעיירות פואנטה דה קנטוס, זפרה, פואנטה דל מאסטרה וזופרה, בעיירה בואסיו, בכפר ולדדיוס ובחוות אגואצ׳ו. בכפר פגרינוס נאנסו שתי אחיות רפואיות ונשים מקומיות נוספות על ידי פלנחיסטים. במקרה אחר שחט פלנחיסט אישה בשם פרסקיטה אבילס, ולאחר מכן אנס את גופתה בבית קברות. בעיירה מאיאלס נאנסו לפחות ארבע נשים על ידי חיילים לאומניים סדירים. בעיירה קאיוס נאנסו אישה, בתה ובת דודתה על ידי קבוצה נוספת של חיילים לאומניים סדירים. לאחר מכן נדקרו שלושתן על ידם בכידונים. באותו יישוב אולץ גבר לצפות באשתו, בבתו ובבת דודתו נאנסות על ידי חיילים סדירים ולאחר מכן נדקרות בכידונים. בכפר מרגנל נאנסו שתי נשים על ידי חיילים סדירים. לאחר מכן הוצאו השתיים להורג בהנחת רימונים בין רגליהן. בכפר קנטלפינו נאנסו נשים צעירות על ידי חיילים סדירים. סמוך לעיר סביליה, הועמסו שבויות על משאית ונלקחו כולן להיאנס על ידי חיילים לאומניים לפני שנשחטו. לאחר מכן הושלכו גופותיהן לתוך באר, והחיילים צעדו ברחבי העיר כאשר רוביהם עטופים בתחתוניהן כבדגלים. בכפר ולדדיוס נאנסו 14 אחיות רפואיות ונערה בת 15 על ידי קבוצת חיילים סדירים בפיקודו של הגנרל אמיליו מולה, ולאחר מכן נשחטו על ידם.

בעיר אוביידו נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בחצר בית החולים. בעיר מלייה נשים נאנסו על ידי פלנחיסטים בבית הסוהר. באי מיורקה חמש אחיות רפואיות רפובליקניות מהעיר ברצלונה נלכדו לאחר הנסיגה הרפובליקנית. פלנחיסטים החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן אנסו אותן קבוצתית בעיירה מנקור. למוחרת כולן נשחטו בבית הקברות סון קולטס. הפלנחיסטים הצדיקו את המעשים שלהם בכך שהן היו זונות כלשונם. בשנת 1936 שתי אחיות מהעיר ברצלונה, דריה ומרסדס בוקסאדה, נלכדו על ידי כוחות פלנחיסטיים באי מיורקה. הם החדירו את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים שלהן כדי לבדוק אם עדיין קיים בתוכם קרום בתולים, ולאחר מכן הם אנסו אותן בברוטליות שוב ושוב. אשתו של חבר מפלגה סוציאליסטית, פילאר סאנצ׳ס, שהסתתרה מפני הפלנחיסטים, התגלתה גם על ידי קבוצה של ארבעה פלנחיסטים. היא הוכתה ונאנסה על ידם. לאחר מכן היא הובלה לבית קברות ונאנסה על ידם פעם נוספת לפני שהיא הוצאה להורג. אישה בשם מרגלידה ג׳אומה, ששהתה גם באי באותה התקופה, נאנסה גם על ידי פלנחיסט. לאחר מכן ארבעתן הושלכו לתוך בורות קבורה משותפים ונקברו יחד בתוכם.
בלילה שבין 15 ל־16 באוגוסט קבוצה המורכבת משומרים אזרחיים, מפלנחיסט וממקומי מהפלג הלאומני, הגיעה לביתו של ויסנטה למברטו מרטינס בעיירה לראגה, איכר שהיה חבר באיגוד הכללי של העובדים, כחלק מדיכוי חריף נגד מנהיגים ואוהדים פרו־רפובליקניים ובני משפחותיהם. קציני המשמר האזרחי, שהיה כוח משטרה חצי צבאי, התייצבו לצד הלאומנים. הם איימו לפרוץ את דלת הבית. לאחר שהדלת נפתחה הם הכניסו את למברטו למשאית, יחד עם בתו בת ה־14 ששהתה עימו בבית, מראבילאס למברטו. המשאית הובילה אותם לבית המועצה, שם הנערה נאנסה על ידם במהלך הלילה. עדים מקומיים שמעו את צרחותיה בכל רחבי העיירה. לאחר מכן היא ואביה שונעו ליישוב איביריקו, 40 קילומטרים מהעיירה לראגה, שם היא נאנסה על ידם פעם נוספת מול עיניו של אביה. לאחר מכן שניהם נורו למוות, וגופתה העירומה של הנערה הושלכה כמזון לכלבים. הם אכלו את העכוז שלה וחלק מרגליה. שבוע לאחר מכן איכר מקומי מצא את גופתה המתפרקת בעוד הכלבים עדיין שורצים סביבה. היא הייתה כבר במצב של ריקבון כה מתקדם שהאיכרים החליטו לשרוף אותה.
ב־27 באוגוסט 1936 חמש צעירות בנות 16–22 הושקו באלכוהול בכוח בעיירה פואנטס דה אנדלוסיה, ולאחר מכן אולצו לספק מינית גברים פלנחיסטים בפיותיהן לפני שהוצעדו ברחובות בתחתונים שלהן בלבד. שמותיהן היו מריה לאון בסריל, מריה חסוס קארו גונזלס, חואקינה לורה מוניוס, קוראל גרסיה לורה וחוספה גרסיה לורה. לאחר מכן הן נאנסו על ידם וגופותיהן הושלכו לתוך באר. הפלנחיסטים צעדו דרך העיירה עם התחתונים שלהן תלויים על הרובים ועל רובי הציד שלהם כמו דגלים. בקיץ 1937 כאשר כוחות לאומניים כבשו את מחוז ביסקאיה, תומכיהם עסקו בהטרדות מיניות רחבות היקף. נשים הוכו על ידם בפומבי מול עיניהם של בני משפחותיהן, בעודן עירומות למחצה. ב־24 בדצמבר 1938 בעיירה מאיאלס, ארבע נשים נאנסו, אחת מהן מול עיניהם של בעלה ובנה בן ה־7, שאולצו באיומי אקדח לצפות בה נאנסת. בסוף שנת 1938 בכפר אונארה, נערה בת 17 אולצה קודם לצפות באמה מוצאת להורג, ולאחר מכן נאנסה קבוצתית ובברוטליות לפני שגם היא הוצאה להורג.

נשים וילדות שהוחזקו בבתי סוהר של הלאומנים נאנסו בשיטתיות לעיתים קרובות. נשים הצטוו להיאנס על ידי שוביהן בכניעה. אלו שהעזו לסרב, נשחטו לעיתים קרובות. באביב 1936 נשים באזור אקסטרמדורה שעבדו בבתיהם של עשירים כתופרות ניסו להקים איגוד. לאחר פרוץ המלחמה הן נשפטו, וגזר הדין הרשמי שלהן היה לעבור התעללות מינית. אונס נשים היה נפוץ בבית הסוהר לאס סאלסאס. פלנחיסטים נהגו לבקר בו בשגרה כדי לבחור נשים לאנוס. אלו שנבחרו הוצאו ושונעו לצריפים שלהם. בבית הסוהר אלבסטה 30 נשים נאנסו במשך תקופה של שלושה חודשים על ידי שני פקידים. צרחותיהן של הנשים שנאנסו נשמעו בכל רחבי בית הסוהר. נשים בבתי סוהר התמודדו ללא הרף עם שומרים שדרשו מהן להביא אותם על סיפוקם בתמורה לשיפור במצבן או במצבם של קרובי משפחה אחרים שכלואים. בסוף שנת 1937 כמה שבויות במחוז ביסקאיה העזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי השובים הצבאיים הלאומניים שלהן, אף שנאמר להן כי עונשן יהיה הוצאה להורג. בלילה רבות מהן נורו.
תומכים לאומניים הגדירו נשים רפובליקניות כלא מוסריות המפתות גברים בבגדיהן הצמודים ומציגות לראווה את זרועותיהן החשופות כדי להדגיש את גזרתן. לאומנים, ובהם גנרל הצבא גונסאלו קייפו דה יאנו, פסקו כי הן חייבות להיאנס כדי שתחווינה על בשרן מהי המשמעות שלהיות זונות, כלשונם. לקייפו דה יאנו הייתה תוכנית רדיו שבה הוא, בין היתר, התרברב על כך שנשים רפובליקניות נאנסו בהמוניהן בעיר סביליה. הוא הצהיר: ”הליגיונרים והחיילים הסדירים האמיצים שלנו [שאנסו אותן] לימדו את הפחדנים מקרב האדומים מה פירוש להיות גבר”. באשר לנשים שנאנסו, הוא קבע כי הקומוניסטיות והאנרכיסטיות האלו, כלשונו, היו ראויות להיאנס, שהרי הן ממילא פרוצות המקיימות יחסי מין עם גברים בחופשיות, לטענתו. הוא הצהיר: ”עתה לפחות הן תדענה מיהם גברים אמיתיים ולא אנשי מיליציה רכרוכיים”. הוא אף לעג להן על כך שהן, כנשים, כה חלשות וחסרות אונים, שכאשר גברים אמיתיים באים לאנוס אותן, אין להן שום סיכוי להימלט מהם – הן תיאנסנה על ידם ”גם אם תיאבקנה ותבעטנה בכל כוחן”, כלשונו.

2.17.1 ליגיונרים זרים (1936–1939)
חיילים מרוקאים (ליגיונרים זרים) שכונו ”מורים” לחמו לצד הלאומנים. קצינים ומפקדים פרנקואיסטים הבטיחו להם שהם יוכלו לאנוס נשים לבנות עם כניסתם לעיר מדריד. קצינים בחרו בחיילים המרוקאים למשימה זו משום שהם נודעו כמי שאונסים נשים בברוטליות רבה. הנוהג של שימוש בחיילי הלגיון המרוקאי כדי לאנוס נשים מקומיות היה המשך ישיר לפעולותיו הצבאיות של הצבא הספרדי בשטחיו הקולוניאליים. חיילים לאומניים כיוונו אותם לאנוס נשים מסוימות וקבוצות נשים בכפרים. נשים רבות ממעמד הפועלים נאנסו על ידם. לעיתים קרובות, נשים נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה עד כי הן מתו לאחר מכן בתוך שעות לכל היותר. הגנרל בצבא, גונסאלו קייפו דה יאנו, אף הזהיר כמה פעמים בתוכנית הרדיו שלו כי נשים עם אהדה רפובליקנית, ”שאינן צנועות” כלשונו, תיאנסנה על ידי חייליו המרוקאים. אחד המקרים התרחש בכפר נבלקרנרו שבו רבים גם נטבחו. בעיירה סן רוקה למשל, אישה נאנסה ולאחר מכן נורתה על ידי כיתת יורים. מקרים נוספים התרחשו בעיר סביליה. חיילים גרמנים שסייעו ללאומנים צילמו להנאתם תמונות של נשים בזמן שהן נאנסו על ידי חיילים מרוקאים, ואת כריתת שדיהן.
מפקדים פרנקואיסטים הצהירו בגאווה כי הם הבטיחו לחיילים המרוקאים שעם כניסתם לעיר מדריד, הם יתירו להם לאנוס נשים רפובליקניות לבנות. באוקטובר 1942 עיתונאי מכתב העת פוריין אפיירס (Foreign Affairs) העיד כי כאשר היה נוכח במאהל צבאי עם הקצינים, הוא שמע אותם דנים בהבטחה הזו וכמעט כולם הסכימו כי יש להמשיך לקיים את הנוהג. בצומת הדרכים של הכפר נבלקרנרו הוא התלווה לקצין המרוקאי היחיד בצבא הספרדי, אל־מיזיאן. העיתונאי העיד כי בשלב מסוים הובאו לפני אל־מיזיאן שתי נערות רפובליקניות, שנראה כי טרם מלאו להן 20. אחת מהן עבדה במפעל טקסטיל בעיר ברצלונה, ובמקטורנה נמצא כרטיס חבר באיגוד מקצועי. השנייה, ילידת העיר ולנסיה, ניסתה לשווא לשכנעו שאין לה שום זיקה פוליטית. לאחר שתישאל אותן, הוא החליט כי דינן להיאנס למוות על ידי חיילים מרוקאים. הוא לקח אותן אל מבנה קטן ששימש בעבר בית הספר של הכפר, שם נחו כ־40 חיילים מרוקאים. כאשר הגיעו לדלת, נשמעו שאגות מגרונותיהם של החיילים הנרגשים שראו את הנערות שהובאו אליהם. אל־מיזיאן המשועשע חייך בחיבה לעיתונאי לנוכח הצפוי להן ואמר: ”הו, הן לא תחיינה יותר מארבע שעות”.

2.17.2 ספרד הפרנקואיסטית (1939–1975)
לאחר המלחמה ועד שנות ה־60 לפחות, אלפי נשים בעלות קשרים רפובליקניים נאנסו לעיתים קרובות תוך הסכמה חברתית עם הנוהג, כדי להעניש את הגברים שלהן. הרשויות לרוב העניקו לגברים שאנסו אותן חסינות מפני העמדה לדין. כולם חונכו להתעלם כאשר ראו נשים רפובליקניות נאנסות. נשים אלו ניסו לעיתים קרובות לעבור לערים כדי לחיות באלמוניות רבה יותר. נשים הוזנו בכוח בשמן קיקיון, שהוא חומר משלשל, והוצעדו עירומות בפומבי תוך שהן מלכלכות את עצמן לעיני כול. נשים נאנסו גם בבתי סוהר. אניטה סירגו וטינה פרז נאנסו שתיהן בבית סוהר בשל מעורבותן בשביתות הכרייה באזור אסטוריאס בשנת 1962. לידיה פאלקון אוניל נכלאה בבית הסוהר יסריה בעיר מדריד ובבית הסוהר טרינידד בעיר ברצלונה בשנים 1960–1974. היא סיפרה על נשים שהיו כלואות עימה ונאנסו. היא העידה: ”הם הפשיטו אותן [ואנסו אותן]”. היא הוסיפה כי גברים מאצ׳ואיסטים נהנו לפרוק את הדחפים הסדיסטיים על נשים רפובליקניות. במקרים רבים הבתים והרכוש של אלמנות הגברים הרפובליקנים הוחרמו על ידי הממשלה ורבות מהן, שחיו בעוני מוחלט, אולצו להפוך לזונות כדי להתפרנס. התופעה שירתה את הגברים הפרנקואיסטים גם משום שקיבעה בעיניהם את דימויין של הנשים הרפובליקניות כזונות מלוכלכות מטבען.

2.18 טבח נאנג׳ינג (1937)
המתקפה על נאנג׳ינג החלה בדצמבר 1937 ונמשכה שישה שבועות במלחמת סין–יפן השנייה, בכיבוש בירת הרפובליקה הסינית בידי הצבא היפני הקיסרי. מניעי יפן היו הכנעת סין, הרחבת שלטונה, דיכוי התנגדות והשגת אספקה ורכוש, לצד לחימת סין להגנת בירתה וריבונותה. לאחר כיבוש שאנגחאי כיתרו היפנים את העיר ביבשה ובנהר יאנגצה, הפציצוה, פרצו את חומותיה וכבשוה, בעוד הסינים הציתו מבנים בסביבתה, לחמו מביצוריה ונסוגו תחת אש לנהר. הכובשים פשטו על בתים ומוסדות, ריכזו חיילים שפורקו מנשקם וגברים בגיל גיוס והמיתום על גדות הנהר ובאתרי איסוף, תקפו אזרחים ושעבדו תושבים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, כיתור, הפצצות אוויריות, שריון, ארטילריה וספינות תותחים, פיצוץ חומות, מקלעים, רובים וכידונים, עריפת ראשים, הכאה, קבורה בחיים, הטבעה והבערת אש. התוצאות היו הרג מאות אלפי לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב, מצינה וממחלות, פציעות וכוויות, שבי, כליאה, עבודות כפייה ושלילת חירויות, החרמת מזון ורכוש, החרבת שליש ממבני העיר ועקירת מאות אלפים.
הסיבה לכך שהארמייה העשירית התקדמה לעיר במהירות רבה הייתה למעשה ההסכמה בין הקצינים לפקודיהם כי לאחר כיבושה של העיר, הם יהיו חופשיים לאנוס את הנשים ואת הילדות הסיניות המתגוררות בה כרצונם. לאחר שנכבשה, במהלך ששת השבועות הראשונים, גברים נטבחו, בעוד בין 20,000 ל־80,000 נשים וילדות סיניות מכל הגילים והמעמדות שנלכדו בעיר, לרבות תינוקות וקשישות, נאנסו קבוצתית על ידי חיילים לפני שנשחטו. הן נאנסו על ידם בברוטליות ובשיטתיות בכל האזורים בעיר ובכל שעות היממה. לפחות 1,000 נשים וילדות נאנסו מדי לילה ורבות נוספות ביום. החיילים עברו מדלת לדלת בחיפוש אחר ילדות צעירות לאנוס.
נשים הרות נאנסו קבוצתית באופן ממוקד, ולאחר מכן בטנותיהן נדקרו בכידון לעיתים קרובות או נחתכו ועובריהן נתלשו החוצה לשם שעשוע. אפילו ילדים צעירים לא זכו לרחמים. הנרתיקים או החלחולות שלהם, שהיו צרים מדי לחדירה, קודם בותקו ושוסעו כדי לאפשר לחיילים לאנוס גם אותם. נאנסו גם נזירות בודהיסטיות. לעיתים קרובות אולצו אימהות לצפות בעריפת ראשיהם של תינוקותיהן לפני שנאנסו בעצמן. נשים רבות גם נלקחו בשבי ונאנסו קבוצתית. אלו שהעזו להתנגד או שעל פניהן ניכרה הבעה כלשהי של אי־הסכמה, נדקרו בכידון או נורו. בעלים או אחים שניסו להגן על קורבנות, נורו. מאות גברים ונשים ששהו באזור הביטחון שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, וחשבו שמצאו מקום בטוח, נסחבו מעת לעת על ידי החיילים שנכנסו כרצונם. גברים נטבחו מייד, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם ולאחר מכן נשחטו.

במהלך הטבח בכפרים בעוד גברים סינים לרוב נטבחו מייד, הנשים והילדים קודם נאנסו על ידי חיילים בברוטליות ולאחר מכן נשחטו. הם אנסו את הנשים גם כדי להפגין את הבוז התהומי כלפי אסייתים אחרים שהיה מושרש עמוק בחברה היפנית לפני המלחמה. המחשה לכך ניתן לראות במהלך המלחמה בדרום סין, במקרה של חייל בדרגת סמל שאנס ושחט נשים סיניות רבות והזדעזע ברגע שגילה כי אחת הנשים שנאנסו על ידו הייתה אישה יפנית שנישאה לגבר סיני והיגרה לסין. גברים סינים אולצו על ידי חיילים גם לאנוס בעצמם את בנות משפחתם. בנים אולצו לאנוס את אימותיהם, אבות אולצו לאנוס את בנותיהם, ואחים אולצו לאנוס את אחיותיהם, מול עיניהם של בני משפחה אחרים שאולצו לצפות. לאחר שהנשים נאנסו הן נשחטו לעיתים קרובות וגופותיהן הושחתו מייד בדקירות ובהחדרת כידונים, מקלות חזרן ארוכים או חפצים אחרים לתוך הנרתיקים. ב־19 בדצמבר 1937 הכומר האמריקאי ג׳יימס מ׳ מקאלום, שהתגורר בעיר, כתב ביומנו: ”מעולם לא שמעתי או קראתי על ברוטליות כזו. אונס! אונס! אונס! אנו מעריכים כי לפחות 1,000 מקרים בלילה ורבים ביום. במקרה של התנגדות או כל דבר שנראה כמו אי־הסכמה, יש דקירות כידון או כדור. אנשים בהיסטריה. נשים נגררות בכל בוקר, אחר הצוהריים וערב. נראה שכל הצבא היפני חופשי ללכת ולבוא כרצונו, ולעשות כרצונו”.
החייל קורוסו טדנובו מהאוגדה ה־13 העיד: ”לקחנו את כל הגברים מאחורי הבתים והרגנו אותם בכידונים ובסכינים. לאחר מכן סגרנו את הנשים ואת הילדים בבית בודד ואנסנו אותם בלילה. לפני שיצאנו למוחרת בבוקר, הרגנו את כל הנשים ואת כל הילדים”. החייל טדוקורו קוזו העיד: ”נשים סבלו יותר מכול. לא משנה כמה צעירות או מבוגרות, כולן לא יכלו להימלט מגורלן להיאנס. שלחנו משאיות פחם לרחובות העיר ולכפרים כדי ללכוד נשים רבות. לאחר מכן כל אחת מהן הוקצתה ל־15–20 חיילים ליחסי מין ולהתעללות. לאחר האונס, הרגנו גם אותן”. ב־23 בנובמבר, הכפר ננצ׳יאנטואו הועלה באש. בעוד רבים מתושביו נעולים בתוך הבתים הבוערים, נערה בת 17 ואישה הרה נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים עד שלא יכלו עוד ללכת. לאחר מכן החיילים דחפו בחוזקה מטאטא לתוך הנרתיק של הנערה ודקרו אותה בכידון, ואילו את בטנה של האישה ההרה הם שיסעו, ועקרו החוצה את עוברה. נערה בת 15 ננעלה עירומה בצריף שבו שהו כ־200–300 חיילים ונאנסה על ידם כמה פעמים ביום. אישה בחודש השישי להיריונה נאנסה ולאחר מכן נדקרה 16 פעמים בפניה ובגופהּ. דקירה אחת חדרה את הרחם שלה והרגה את עוברה. במקרה אחר, אישה צעירה נאנסה ולאחר מכן נדחף בחוזקה בקבוק בירה לתוך הנרתיק שלה בטרם נורתה.
החייל לשעבר שירו אזומה העיד בגלוי על ביטויי הלעג שבהם השתמשו כאשר בחרו אילו נשים לאנוס לפני ששחטו אותן: ”בתחילה השתמשנו בכמה מילים גסות כמו פיקנקאן (Pikankan). ’פי’ פירושה ’מותן’ ו’קנקאן’ פירושה ’מבט’. פיקנקאן פירושה ’בוא נראה אישה פותחת את רגליה’. נשים סיניות לא לבשו תחתונים. במקום זאת, הן לבשו מכנסיים שנקשרו בחוט. לא הייתה חגורה. כאשר משכנו בחוט, העכוז נחשף. אנחנו [עשינו] ’פיקנקאן’. הבטנו. לאחר זמן מה [כאשר החלטנו לאנוס אותן] אמרנו משהו כמו ’זה היום שלי להתרחץ’ [ביטוי הנועד ללעוג להן על כך שלאנוס אותן זו פעולה הכרחית ויומיומית] ואנסנו אותן כל אחד בתורו. [לאחר מכן] תמיד דקרנו והרגנו אותן משום שגופות אינן מדברות. לימדו אותנו שאנו גזע עליון. אולם הסינים לא היו כאלו, ועל כן היו הרבה מעשי אונס, והנשים תמיד הוצאו להורג. בעת שנאנסו, הנשים היו אנושיות. אולם ברגע שהאונס הסתיים, הן הפכו לבשר חזיר”.

באחד המקרים, תינוק בן חמישה חודשים בכה בזמן שאימו נאנסה על ידי חייל. בתגובה, החייל אטם את פיו ואפו עד שנחנק למוות כדי שלא ימשיך להפריע לו בזמן שאנס אותה. במקרה אחר, הניצול טאנג ג׳ונשאן העיד: ”האדם השביעי והאחרון בשורה הראשונה היה אישה הרה. החייל חשב כי כדאי לו לאנוס אותה לפני שיהרוג אותה, ועל כן הוא הוציא אותה מהקבוצה למקום במרחק של כעשרה מטרים. כאשר ניסה לאנוס אותה, התנגדה האישה בתקיפות. החייל דקר אותה לפתע בבטנה בכידון. היא השמיעה צרחה אחרונה תוך שמעיה נשפכו החוצה. לאחר מכן החייל דקר את העובר שחבל טבורו נראה בבירור והשליך אותו הצידה”. במקרה אחר, נערה הרה בת 19, באמצע החודש השישי להיריונה עם בנה הראשון, סירבה להיאנס בכניעה על ידי חייל, ועל כן נדקרה פעמים רבות ונותרה עם תשעה־עשר חתכים בפניה, שמונה ברגליה, וחתך עמוק בבטנה, מה שהוביל למות עוברה.
ב־15 וב־18 בדצמבר רוברט או׳ וילסון, מנתח בבית החולים האוניברסיטאי באזור הביטחון שהיה תחת ניהולה של ארצות הברית, כתב במכתביו למשפחתו: ”יכול הייתי להמשיך ולספר על מעשי אונס וברוטליות שכמעט לא ניתן להאמין להם. אמש נפרץ ביתו של אחד מאנשי הצוות הסינים של האוניברסיטה ושתיים מהנשים, קרובות משפחתו, נאנסו. שתי נערות כבנות 16 נאנסו למוות באחד ממחנות הפליטים. בחטיבת הביניים של האוניברסיטה, שבה 8,000 אנשים, נכנסו היפנים אמש עשר פעמים, מעבר לחומה, גנבו אוכל ובגדים ואנסו עד שהיו מרוצים”. ב־17 בדצמבר הדיפלומט הגרמני ג׳ון ראבה תיעד ביומנו: ”באחד הבתים ברחוב הצר שמאחורי חומת הגינה שלי, אישה נאנסה ולאחר מכן נפצעה בצווארה בכידון. אמש נאנסו עד 1,000 נשים וילדות, כ־100 נערות במכללת גינלינג... לבדה. שומעים רק אונס. אם בעלים או אחים מתערבים, הם נורים. מה ששומעים ורואים מכל עבר הוא האכזריות וההתעללות של החיילים היפנים”.

ב־13 בדצמבר כ־30 חיילים הגיעו לבית ברחוב שינג לו, מספר 5, בחלק הדרום־מזרחי של העיר נאנג׳ינג, ודרשו להיכנס. בעל הבית, מוסלמי בשם הא, פתח את הדלת. הוא הוצא להורג מייד בירי אקדח. האישה שיה נגררה מתחת לשולחן באולם האורחים שבו ניסתה להסתתר עם תינוקה בן השנה. לאחר שהופשטה על ידם ונאנסה על ידי גבר אחד או יותר, נדקרה בכידון בחזה, ולאחר מכן נדחפו בקבוק ומקל לתוך הנרתיק שלה. התינוק נדקר למוות בכידון. לאחר מכן כמה חיילים הלכו לחדר הסמוך, שם שהו הוריה בני 76 ו־74, ושתי בנותיה בנות 16 ו־14. הם עמדו לאנוס את הנערות. הסבתא ניסתה להגן עליהן ללא הועיל. החיילים הוציאו להורג אותה ואת הסב. לאחר מכן שתי הנערות הופשטו על ידם. הבכורה נאנסה על ידי שניים־שלושה חיילים, ואילו הקטנה נאנסה על ידי שלושה חיילים. לאחר מכן הנערה הגדולה נדקרה, ומקל נדחף בחוזקה לתוך הנרתיק שלה. גם הנערה הצעירה נדקרה בכידון.
ב־14 בדצמבר בלילה, נשים בבתים רבים נאנסו על ידי חיילים במקום או נלקחו בשבי. ב־15 בדצמבר בלילה, כמה חיילים נכנסו לבניינים של אוניברסיטת נאנג׳ינג בטאו יואן ואנסו 30 נשים במקום. חלקן נאנסו קבוצתית, על ידי שישה גברים כל אחת. ב־16 בדצמבר, שבע נשים ונערות בנות 16–21 נלקחו מהמכללה הצבאית. כל נערה נאנסה שש־שבע פעמים ביום. רק חמש מהן שבו. ב־30 בינואר, בשעה 17:00 לערך, כ־540 פליטים הצטופפו במבנים מספר 83 ו־85 ברחוב קנטון. יותר מ־30 נשים וילדות נאנסו שם. הנשים והילדים בכו כל הלילות. במקרה אחר, זקנה בת 62 הלכה לביתה סמוך לאזור האנסימן, ובלילה חיילים הגיעו אליה והתכוונו לאנוס אותה. היא אמרה להם כי היא מבוגרת מדי, ובתגובה מקל נדחף בחוזקה לתוך גופהּ. ב־16 בדצמבר, עד 1,000 נשים וילדות נאנסו, כ־100 ילדות במכללת גינלינג לבדה.

2.19 מלחמת העולם השנייה: הזירה האירופית (1939–1945)
מלחמת העולם השנייה בזירה האירופית התנהלה משנת 1939 ועד 1945 בין מדינות הציר בהובלת גרמניה ואיטליה לבין בעלות הברית, ובהן בריטניה, צרפת, ברית המועצות וארצות הברית. מניעי הציר היו התפשטות, עליונות גזעית, הכחדת אוכלוסיות והשגת משאבים, לצד לחימת בעלות הברית להגנת ריבונותן, להכרעתו ולהרחבת שליטתן. פולין נכבשה בידי גרמניה וברית המועצות, שתקפה את פינלנד וסיפחה שטחים במזרח אירופה, והציר כבש את דנמרק, נורווגיה, ארצות השפלה, צרפת והבלקן, הפציץ את בריטניה ולחם בים. בשנת 1941 פלש הציר לברית המועצות, לחם בגרילה והמית בשיטתיות מיליוני יהודים, צוענים, מוגבלים, שבויים ומתנגדים, ובעלות הברית הדפוהו, פלשו לאיטליה ולצרפת, הפציצו ערים וכבשו את גרמניה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו שריון, קרבות שדה ורחוב, נחיתות, צוללות, מצור והרעבה, ארטילריה, טילים, הפצצות, הצתות, ירי, תאי גזים, ניסויים באסירים וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג עשרות מיליוני לוחמים ואזרחים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה במחנות, שעבוד ושלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים ותשתיות, עקירת מיליונים וקריסת הציר.
במהלך המלחמה, נשים וילדות מקרב העמים הכבושים נאנסו בהמוניהן על ידי חיילי הוורמאכט (שמו של הצבא הגרמני) בהיקף נרחב מאוד, בפרט מקרב העמים הסלאביים במזרח ובדרום־מזרח אירופה ומקרב מיעוטים נוספים שנחשבו על פי חוקי הגזע לנחותים. הצבא למעשה התיר להם לאנוס אותן. לפני שנשים פרטיזניות ונשים אחרות נאנסו על ידי חיילים, הוטבע על גופן הכיתוב ”זונה עבור כוחותיו של היטלר”. חיילים נהגו להתרברב בפירוט כיצד קורבנותיהם נאנסו ולאחר מכן נשחטו על ידם. בספטמבר 1939, במהלך הפלישה לפולין, נשים וילדות יהודיות נאנסו על ידי חיילי הוורמאכט. במהלך המערכה הצבאית בפולין, רק חייל אחד הועמד לדין על ידי בית משפט גרמני על מקרה שבו נשים ממשפחת קאופמן היהודית בעיירה בוסקו־זדרוי נאנסו קבוצתית על ידי שלושה חיילים. אולם גם במקרה זה, השופט הגרמני לא הרשיע אותו בגין אונס הנשים, אלא בגין ”חילול הגזע” הגרמני שנקרא ”ראסנשאנדה” (בגרמנית: Rassenschande), בשל מגע מיני עם ”תת־אדם” שנחשב למביש עבור הגזע הגרמני, כפי שהוגדר על פי מדיניות הגזע של גרמניה. במהלך הוצאות להורג המוניות שבוצעו בעיקר על ידי יחידות הפולקסדויטשה זלבסטשוץ, ולוו על ידי חיילי הוורמאכט בסיועו ובניהולו של הממשל הצבאי הגרמני, השבויים הזכרים נורו מייד בעוד השבויות (הפולניות, האוקראיניות, הבלארוסיות והרוסיות) קודם נאנסו ולאחר מכן נורו.

בברית המועצות עד 10,000,000 נשים סובייטיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים. כתוצאה מכך, רבות מהן התעברו וילדו יותר מ־1,000,000 ילדים. בעיר בוריסוב 36 נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן נשחטו על ידם. ביניהן הייתה נערה בת 16, אל׳ אי׳ מלצ׳וקובה, שנאנסה בברוטליות ולאחר מכן שדיה נכרתו נשחטו מוסמרה לקרשים ונשחטה. בעיר לבוב 32 נשים שעבדו במפעל בגדים נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר מכן נשחטו על ידם בגן ציבורי. כומר שניסה לעצור אותם הוצא להורג. במקרה אחר בעיר, נערות יהודיות נאנסו על ידי חיילים גרמנים ולאחר שהתעברו, נשחטו. במהלך כיבושה של סרביה על ידי מדינות הציר, 772 נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים גם ביוגוסלביה. באי הקרואטי בראץ׳, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים לצד הצתה ומעשי טבח, כפעולות ענישה על נפגעים בקרב חייליהם. במהלך הטבח בכפר דיסטומו ביוון, המוני נשים וילדות יווניות מקומיות נאנסו בברוטליות על ידי חיילים גרמנים, וגופן הושחת.
במהלך המלחמה מיליוני יהודים הושמדו על ידי הגרמנים. אחד הסיכונים העיקריים שנשקפו לנשים יהודיות היה גם להיאנס, תופעה שהייתה נפוצה. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ולעיתים לאחר מכן נשחטו. הן היו פגיעות במיוחד להתעללות מינית על ידי שוביהן. בין 50% ל־80% מחיילי האס־אס (פלוגות המגן) ומיחידות המשטרה שפעלו במזרח אירופה תקפו מינית נשים יהודיות. היו מקרים שבהם הן נאנסו קבוצתית שוב ושוב על ידי קבוצות של אנשי אס־אס, עד שנפלו על הרצפה מדממות. אסירות יהודיות עברו התעללות מינית על ידי שומרים במחנה הריכוז אושוויץ ובמקומות אחרים. אנשי אס־אס מכל הדרגות נהגו לדחוף את אצבעותיהם לתוך הנרתיקים של נשים צעירות יפות. קצין אס־אס, למשל, נהג לעמוד בפתח תא הגזים שבו הם חנקו למוות יהודים, ולמשש את איברי המין של הנשים הצעירות שהוכנסו לתוכו ברגעיהן האחרונים. חלק מהנשים שנאנסו התעברו ועברו הפלות בכפייה. גם מקרב אלו שהצליחו להימלט ליערות כדי לחפש הצלה ביחידות פרטיזניות, רבות היו מודעות לכך שבשל היותן נשים, הן עלולות להיאנס גם שם. הלכידות החברתית בתוך היחידות האלו שיקפה לעיתים תפיסות חברתיות באשר לייעודן של הנשים, והתפקידים שהן קיבלו הושפעו מכך. על כן נשים שהתקבלו ליחידות הפרטיזנים לרוב הודרו מתפקידי לחימה או מנהיגות, והן אולצו לעיתים קרובות לספק מינית גברים ביחידות האלו כתגמול על ההגנה שהעניקו להן.

גם בחזית המערבית נשים ונערות שאינן סלאביות ממדינות המערב והצפון נאנסו על ידי חיילים גרמנים במהלך המלחמה, אף שעל פי חוקי הגזע הן נחשבו לנחותות פחות. נשים רבות, ובהן צרפתיות ואיטלקיות, נאנסו על ידם בצ׳כיה, בצרפת, בדנמרק, בהולנד ובבלגיה. בשנת 1940, מייד לאחר הפלישה לצרפת, נשים נאנסו על ידי חיילים גרמנים. משנת 1944 עלה מספר המקרים והם התרחשו לצד מעשי טבח. במהלך הקרב על הבליטה, נשים בלגיות נאנסו על ידי חיילי צוות קרב פייפר (שהיה חלק מדיוויזיית לייבשטנדרטה של הוואפן אס־אס) בנתיב התקדמותם. נערה בלגית בת 15 נאנסה על ידי חייל גרמני מדיוויזיית הפאנצר השנייה בעיירה הקטנה ארז׳ימון בבלגיה, בזמן שתושבי העיירה נטבחו על ידי חיילים אחרים. הוא חבט בה בקסדה בברוטליות כדי לדכא את התנגדותה. עם הפלישה והכיבוש הגרמניים בנורווגיה, נשים נורווגיות רבות נאנסו על ידי חיילים גרמנים באיומי אקדח. במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד, אישה העידה כי ילדה הולנדית נאנסה מול עיניה על ידי חייל גרמני. נערות פולניות כבנות 15 שסווגו כמתאימות לעבודת כפייה ושונעו לגרמניה נאנסו על ידי גברים גרמנים. שתי נערות פולניות שהועבדו בכפייה במדינת ברנדנבורג בגרמניה ושבו לעיר קרקוב בפולין, בהיותן כבר בהיריון מתקדם, העידו כי נאנסו על ידי חיילים גרמנים בתדירות כה רבה עד שלא היו מסוגלות לבצע אף אחת מהעבודות שיועדו להן.
נשים נאנסו גם על ידי חיילי צבא איטליה, שהייתה חלק ממדינות הציר והשתתפה במלחמה בחזית המזרחית. במהלך כיבושה של יוון על ידי מדינות הציר נשים יווניות רבות נאנסו על ידי חיילי הצבא המלכותי האיטלקי, לרבות על ידי חיילים מדיוויזיית הרגלים ה־24 ”פינרולו”. נשים נאנסו על ידי חיילים איטלקים גם ביוגוסלביה ובצרפת. במהלך המלחמה הייתה גם תופעה של נשים שבצעד נואש ”הסכימו” להיאנס בכניעה ובאורח קבע על ידי גבר מזדמן מכוחות הכיבוש כדי לשרוד. בנובמבר 1941 בהתאם לחוקי הגזע החדשים שהוציאו הנאצים, הורה מפקד דיוויזיית הפאנצר ה־18 כי כל אישה רוסייה, ”תת־אנושית” כלשונו, שבאה במגע מיני עם חיילים גרמנים, בין שנאנסה על ידם ובין שלא, יש להעבירה לידי האס־אס כדי שתוצא להורג. מנגד, ב־20 בפברואר 1942 פורסם צו שהכריז כי עובד או שבוי רוסי שיעז לקיים יחסי מין עם אישה גרמנייה יקבל עונש מוות. במהלך המלחמה מאות גברים פולנים ורוסים שקיימו יחסים עם נשים גרמניות נמצאו אשמים ב”חילול הגזע” והוצאו להורג. לאחר המלחמה ותיקי הכוחות החמושים הביעו ”רציונליזציה לאונס נשים כחלק ממה שציפו מחיילים לעשות”.
בין השנים 1941 ו־1945, בין 200,000 ל־500,000 סרבים נטבחו על ידי כוחות התנועה הלאומנית הקרואטית, אוסטאשה, במדינת החסות הגרמנית שנקראה מדינת קרואטיה העצמאית. נשים וילדות נאנסו על ידם, לרבות בשבי, ואיברי המין שלהן רוטשו. ב־2 באוגוסט 1941, כוחות אוסטאשה לכדו כ־120 ילדים ונשים ו־50 גברים שניסו להימלט מהכפר דיבוסלו וכלאו אותם. הנשים נאנסו על ידם במשך מספר ימים, ולאחר מכן כולם חולקו לקבוצות. כל חברי קבוצה בתורם נדקרו למוות והושלכו לבורות. ב־22 ביוני, גייס המפקד הרמן טונגל מקומיים לטבוח בסרבים בארבעה מחוזות. נשים וילדים קודם נאנסו על ידם. לאחר מכן חלקם הושלכו לבורות ואחרים שונעו לאזור הסמוך לנהר נרטבה, שם הושמדו. בין ה־22 ביוני ל־20 ביולי 1941, כוחות אוסטאשה מוסלמים פלשו לכפר ראשיצ׳ה גאי בעיריית ולסניצה שבבוסניה והרצגובינה. נשים וילדות קודם נאנסו על ידם ולאחר מכן בין 70 ל־200 מהתושבים נטבחו. ב־4 באוגוסט 1941, כוחות אוסטאשה פלשו לכפר פרבילובצי שבהרצגובינה שמנה כ־1,000 תושבים, וטבחו ב־820 מהם. במהלך הטבח, ילדות צעירות נאנסו על ידם שוב ושוב במשך יומיים בכפר עצמו ובאזורים אחרים שאליהם שונעו.

2.19.1 תחנות אונס צבאיות גרמניות (1942–1945)
בשנת 1942 גרמניה החלה להקים מערכת נרחבת של תחנות אונס ברחבי רוב אירופה הכבושה עבור החיילים והקצינים של הוורמאכט והאס־אס הנודדים והשבים מהחזית. נשים ונערות מקרב העמים הכבושים, בפרט מפולין, הוכנסו לתחנות בכפייה ונכלאו בהן כדי שלא תוכלנה להימלט. הן נקראו בלעג בתי זונות צבאיים (בגרמנית: Militärbordelle), בתי זונות של הוורמאכט (בגרמנית: Wehrmachtsbordelle) ובתי זונות לחיילים (בגרמנית: Soldatenbordelle). מנהיגי הוורמאכט החליטו להקים אותן כדי לאפשר לחיילים להגיע לפורקן מיני. החשש היה שאם משאב גופן של נשים לא יהיה זמין עבורם, הם ייאלצו לאונן במקום, פעולה שנחשבה לא־גברית. רופא השדה הראשי של הוורמאכט אף הפנה את תשומת הלב לסכנת התפשטותה של ההומוסקסואליות אם הן לא תוקמנה. הסיבה השנייה הייתה חששם של הפקידים מהמשך התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים כתוצאה מאונס נשים אקראיות. על אף החשש העמוק מפני ערבוב הגזע הארי עם ”גזעים נחותים”, הצדקת הקמת התחנות התבססה על הטענה כי גברים ארים ממילא באים במגע עם נשים עירומות מ”גזעים נחותים” המוחזקות במחנות הנאציים, והם ממילא אונסים אותן, כך שמוטב שהם יאנסו אותן באופן מאורגן. בספטמבר 1941 מרשל השדה ולטר פון בראוכיטש אף הציע כי ביקורים שבועיים בתחנות עבור כל החיילים הצעירים ייחשבו לחובה כדי לאפשר להם לפרוק על גופן את הדחפים ”המיניים העודפים” שצברו.
התחנות נוהלו על ידי הוורמאכט. הן לרוב הוקמו במבנים חדשים, אולם במערב לעיתים הוקמו בבתי בושת קיימים ובהרחבות שלהם, ולעיתים קרובות בבתי מלון שהוחרמו על ידי הוורמאכט ובמבנים אחרים. במזרח אירופה הצבא והמשטרה הגרמניים החלו ללכוד נשים ונערות ברחובות הערים הכבושות במהלך פשיטות וסיורים כדי לכלוא אותן בתחנות. הפשיטות הממוקדות האלו נקראו מצוד (בפולנית: Łapanka ובצרפתית: rafle). עד 3 במאי 1941 דווח כי הצבא והמשטרה הגרמניים ביצעו פשיטות המוניות בערים פולניות, שבמהלכן נשים צעירות ונערות כבנות 15 נלקחו בשבי ונכלאו בתחנות. על אף חוקי נירנברג, שאסרו על גברים גרמנים לבוא במגע עם נשים יהודיות משום שהן נחשבו לתת־אדם, גם נשים יהודיות נכלאו בתחנות האלו. נוסף על כך, גם כמה זונות, בעיקר במערב אירופה, אולצו להיכנס לתחנות כדי לא להישלח למחנה ריכוז.
בשנת 1942 נהג המשלחת של הצלב האדום השווייצרי, פרנץ מאוויק, כתב בעיר ורשה על אחד המקרים שבהם חיילים לכדו נשים ונערות לצורך איוש התחנות: ”גרמנים במדים מביטים בנחישות בנשים ובנערות בנות 15 עד 25. אחד החיילים שולף פנס כיס ומאיר אותו על אחת הנשים, היישר לתוך עיניה. שתי הנשים מפנות את פניהן החיוורות אלינו, הראשונה כבת 30. ’מה הזונה הזקנה הזאת מחפשת כאן?’ אחד משלושת החיילים צוחק. ’לחם, אדוני’, מבקשת האישה. ’בעיטה בתחת את מקבלת, לא לחם’, משיב החייל. בעל הפנס מכוון שוב את האור על פניהן ועל גופן של הנערות. הצעירה אולי בת 15. הם פותחים את מעילה ומתחילים למשש אותה בכפותיהם התאוותניות. ’זו אידאלית למיטה’, הוא אומר”.

עד שנת 1942 פעלו ברחבי אירופה הכבושה כ־500 תחנות ועל פי רישומים לפחות 34,140 נשים ונערות אירופיות מהמדינות הכבושות הוחזקו בהן, יחד עם האסירות שהוחזקו בתחנות אונס שהוקמו במחנות ריכוז. התנאים בתוך התחנות היו קשים ואכזריים. הן נפתחו מדי יום בין השעות 14:00–20:30. לכל חייל שביקר בתחנה הוקצו 15 דקות לאנוס את אחת הנשים המוחזקות בתחנה בעלות סמלית של שלושה רייכסמארק. כל אישה נאנסה על ידי עד 32 חיילים מדי יום. הקורבנות עברו לעיתים קרובות בדיקות רפואיות מתוכננות כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות וזיהומים מחייל לחייל. קורבנות שכתוצאה מהאונס התעברו ובטנן כבר תפחה ונראתה לעין, לעיתים שוחררו, אולם בשל החרפה לא שבו למשפחותיהן.
נשים יוגוסלביות הוכנסו גם הן לתחנות, ואף נמצא מסמך משנת 1941 מארכיון בעיר אוסייק ביוגוסלביה, הדן בתוכניות להקמת תחנות רבות בעיר ובהליכי התברואה ובנהלים הנדרשים כדי לשמור על בריאותם של המבקרים. בצרפת הכבושה, עוד לפני שנת 1942, הוורמאכט הקים מערכת בירוקרטית מקיפה של כ־100 תחנות חדשות המבוססת על מערכת קיימת של בתי בושת בשליטה ממשלתית. בעיר פריז בצרפת 22 בתי בושת הוחרמו על ידי הגרמנים והוסבו לתחנות אונס לשימושם הבלעדי. חלק מבעלי התחנות הרוויחו כסף רב מאספקת צורכיהם של קצינים וחיילים גרמנים. החיילים קיבלו תעודות ביקור רשמיות שהונפקו על ידי המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט. בברית המועצות נשים וילדות נלקחו בשבי על ידי כוחות גרמניים ונכלאו בתחנות. בעיר סמולנסק פתח הפיקוד הגרמני באחד מבתי המלון תחנה לקצינים, שלתוכה נדחקו ונכלאו מאות נשים וילדות. הן נגררו על ידם ברחוב בזרועותיהן ובשערן ללא רחם.

2.19.2 תחנות אונס גרמניות במחנות ריכוז (1942–1945)
בשנת 1942 גרמניה החליטה להקים תחנות אונס גם במחנות הריכוז עבור האסירים הארים המיוחסים ואלו שנשפטו על פעילות פלילית, ובעיקר הקאפואים ובעלי התפקידים, שכללו את האסירים הפולנים הנוצרים, כדי לתמרץ אותם לשתף פעולה ולהגביר את תפוקתם. על האסירים היהודים נאסר להשתמש בהן. לתחנות הוכנסו בכפייה נשים אסירות מקרב העמים הכבושים שנלקחו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק, שהיה מחנה לנשים בלבד, מלבד במחנה הריכוז אושוויץ, שבו השתמשו באסירות מתוך המחנה. התחנות נקראו בלעג ”בתי זונות במחנות” (בגרמנית: Lagerbordell) ו”מחלקות הנאה” (בגרמנית: Freudenabteilungen). בחלק מהתחנות קועקע על שדי הנשים הכיתוב ”זונת שדה” (בגרמנית: Feld-Hure). חלק מהנשים עברו עיקור בכפייה והפלות כפויות, מה שהביא לעיתים קרובות למותן. התחנות נבנו לרוב כצריפים מוקפים בגדר תיל, שכל אחד מהם הכיל עד 20 נשים. בכל צריף היו כמה חדרי אונס בודדים קטנים. כתוצאה מהאונס התכוף שעברו הנשים, הן הוחלפו לעיתים קרובות בשל תשישות ומחלות ונלקחו למחנה ההשמדה בירקנאו.
בשנת 1942 נפתחה התחנה הראשונה במחנה הריכוז מאוטהאוזן. ב־30 ביוני 1943 נפתחה תחנה במחנה הריכוז אושוויץ ב”בלוק 24”. נשים פולניות רבות הוחזקו בו. ב־15 ביולי נפתחה תחנה במחנה הריכוז בוכנוואלד. בתחילת 1944 נפתחה תחנה במחנה הריכוז נוינגמה. במאי נפתחה תחנה במחנה הריכוז דכאו. ב־8 באוגוסט נפתחה תחנה במחנה הריכוז זקסנהאוזן. בקיץ 1943 או ב־25 במרץ 1944 נפתחה תחנה במחנה הריכוז פלוסנבירג. בסוף הקיץ נפתחה תחנה במחנה העבודה דורה־מיטלבאו. התחנות היו פתוחות בערבים. האסירים נדרשו להירשם ליום מסוים ולשלם שני רייכסמארק כדי לאנוס אישה במשך 20 דקות, על פי לוח זמנים שנקבע מראש. איש אס־אס התאים עבור כל אחד את האישה שיאנוס. התחנות יצרו שוק קופונים בקרב קאפואים, בעלי תפקידים ופושעים, מכיוון שאסירים רגילים היו חסרי פרוטה, כחושים ותשושים, והם נזהרו מלהיחשף לפלוגות המגן אס־אס. נוסף על כך, הרייכספירר הרביעי של הארגון, היינריך הימלר, הנחה שכל האסירים ההומוסקסואלים יערכו ביקורי חובה בתחנות אחת לשבוע, כדי שיחוו כמה מענג הוא משאב גופן של הנשים, כטיפול המרה לנטייתם.

2.19.3 טבח אוחוטה ווולה (1944)
באוגוסט 1944, נשלחה הזרוע הצבאית של האס־אס, ”ואפן אס־אס”, לטפל במרד בעיר ורשה בהוראת רייכספיהרר אס־אס, היינריך הימלר. הזרוע מנתה בין היתר את חטיבת הסער של האס־אס ”רונא” (צבא השחרור הלאומי הרוסי), שהורכבה ממשתפי פעולה אנטי־סובייטים רוסים, בלארוסים ואוקראינים. בין 4 ל־25 באוגוסט 1944 נכנסו חיילי החטיבה, בפיקודו של ברוניסלב קמינסקי, לרובע אוחוטה שבעיר. כ־10,000 מתושבי הרובע הושמדו על ידם ונשים רבות נאנסו. החטיבה התמקדה תחילה בתקיפת עמדות התנגדות ברחוב גרויצקה, אולם כמעט מייד החלו חיילים לאנוס נשים ברחוב אופצ׳בסקה הסמוך. תושבים שניסו להסתתר במרתפים ברחבי הרובע נטבחו מייד על ידי החיילים, בעוד נשים קודם נאנסו. תושבים שנלקחו בשבי הובלו כעדר על ידי חיילים לכיוון מחנה הריכוז ז׳לניאק, תוך שהם סופגים מכות וירי. בזמן שהוצעדו, נשים נשלפו על ידי חיילים שוב ושוב מתוך שורות הפליטים ונאנסו על ידם. במקרים רבים הן נשחטו לאחר מכן. ב־5 באוגוסט נכנסו יחידות גם למכון הרדיום ברחוב ואוולסקה 15, שם חלק מהחולים נטבחו, בעוד נשים רבות קודם נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, דפוס שחזר ונשנה גם במקומות אחרים. החיילים החליטו כי החולים ושמונת אנשי הצוות יישארו במקום, ויתר הצוות יוצעד למחנה ז׳לניאק. בערב, אחיות שנותרו מאחור נאנסו על ידם קבוצתית.
ברובע וולה הופקדו על דיכוי המרד חיילי יחידת המבצעים המיוחדים של האס־אס ”דירלוונגר” השייכת לזרוע ואפן אס־אס, שכללה את הלגיון האזרבייג׳ני (חלק מ”לגיונות המזרח”). בין 5 ל־12 באוגוסט, בין 40,000 ל־50,000 תושבים פולנים ברחבי הרובע הושמדו על ידם במהלך הוצאות להורג המוניות ומאורגנות. במהלכן, נשים וילדות נאנסו על ידם בהמוניהן. הימלר התיר בחפץ לב לחיילים לאנוס אותן במהלך הטבח כדי לספק את דחפיהם הסדיסטיים. במהלך המצור, אחת מהטקטיקות המועדפות, בפרט של היחידה הזו, הייתה ללכוד נשים וילדות ולאנוס אותן קבוצתית, כל חייל בתורו. כ־30,000 תושבים הושמדו בתוך שלושה ימים על ידי לוחמים בחטיבות קמינסקי ודירלוונגר שהיו בדרכם בפרברי וולה ואוחוטה, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם. בין 1 ל־4 באוגוסט, תושבים גורשו באופן שיטתי מבנייני מגורים על ידי חיילי דיוויזיית הפאנצר המוצנחת הראשונה ”הרמן גרינג”, בתמיכת חיילי יחידת האבטחה ה־608. גם במקרה הזה, נשים קודם נאנסו על ידם. ב־5 באוגוסט, שעתיים לפני חצות, חיילים אזרים וגדוד ברגמן תקפו את בית החולים סנט לזרוס וטבחו בכ־1,200 חולים, רופאים ואחיות תוך שהם אונסים נשים. ב־6 באוגוסט, בין השעה 15:00 ל־16:00, חיילים גרמנים, בליווי גדוד של חיילים אזרים, פרצו לבית החולים קרול ומריה ברחוב לשנו 136 וטבחו ב־100–200 פצועים קשה וחולים. נשים קודם נאנסו על ידם.
כחלק מהתוכניות לגירוש התושבים הפולנים מהעיר, אלפי תושבים מרובע וולה, משכונת פובישלה ומצפון מרכז העיר הוצעדו דרך רחובות בוערים וערימות של גופות לכנסיית הבישוף הניאו־גותית סנט סטניסלב (שנקראה באותה תקופה כנסיית סנט וויצ׳ך) ברחוב וולסקה 76, שם הוחזקו לזמן קצר לפני ששונעו למחנה המעבר בעיירה פרושקוב. רובע וולה שימש כנתיב הראשי שדרכו גורשו התושבים הפולנים מהעיר. בזמן שהם הוצעדו, הם נחשפו לאלימות רציפה מצד חיילים גרמנים ומשתפי הפעולה שלהם מהמזרח. גברים ונערים נשלפו לעיתים קרובות משורות הפליטים על ידי חיילים גרמנים והוצאו להורג במקום, ואילו נשים וילדות שנשלפו נלקחו להיאנס על ידם. בין ה־6 ל־10 באוגוסט, כ־90,000 מגורשים הוחזקו בכנסייה. התנאים בה היו מחרידים, עם צפיפות קיצונית, מחסור במים, במזון ובסיוע רפואי לפצועים ולחולים. המגורשים נאלצו לעשות את צרכיהם בתוך הכנסייה והם טופלו באלימות ברוטלית. נשים וילדות צעירות שהוחזקו בכנסייה הוצאו ונלקחו להיאנס על ידי חיילים.

2.19.4 קרב מונטה קאסינו (1944)
ב־18 בפברואר 1944, חיל המשלוח הצרפתי, שהיה חלק מכוחות בעלות הברית, בפיקודו של הגנרל אלפונס ז׳ואן, כבש את אזור מונטה קאסינו באיטליה. למוחרת בלילה, אלפי חיילים מרוקאים לא סדירים ששירתו במסגרתו בארבע האוגדות הסדירות, ונקראו גומיירים מרוקאים (בצרפתית: Goums Marocains), בפיקודו של הגנרל אוגוסטן גיום, וחיילים צרפתים קולוניאליים אחרים, החלו לסרוק את הגבעות שמסביב, וכפר אחר כפר עבר לשליטתם של החיילים המרוקאים. נשים וילדות נאנסו על ידם בהמוניהן במהלך כל המערכה. בכל עיירה וכפר שנכבשו התחולל אונס המוני. יותר מ־7,000 נשים וילדות נאנסו באזורים הכפריים של דרום לאציו, בין העיר נאפולי לעיר רומא, לרבות בכמה מקומות באזור טוסקנה: בקומונות אבאדיה סן סלווטורה ומורלו, בעיר סיינה, בעיירות פוג׳יבונסי, רדיקופאני, קולה ואל ד׳אלזה וסן קוויריקו ד׳אורצ׳ה, ובכפרים סטרובה וגרצ׳אנו דל׳אלזה.
החיילים המרוקאים נהגו לאנוס נשים בזוגות. כל אחת מהן הוחזקה על ידי שני חיילים משני צידיה, ובה בעת נאנסה על ידם, דרך הנרתיק והחלחולת. במקרים רבים נגרם להן נזק חמור לאיברי המין, לחלחולת ולרחם. אימהות ניסו להגן על עצמן ועל בנותיהן לשווא. הגברים שניסו להגן על הקורבנות נטבחו. בקומונת אספריה, 700 נשים נאנסו מתוך 2,500 תושבים, וכתוצאה מכך רבים נטבחו. באזור סן אנדראה, 30 נשים נאנסו. פרטיזן אדום בשם אנצו ניצה, שנכח במקום, העיד: ”באבאדיה ספרנו עד 60 קורבנות של אלימות קשה [אונס], שהתרחשה לנגד עיני משפחותיהן. אחד הקורבנות היה החברה לידיה, הקשרית שלנו. הפיקוד הצרפתי השיב למחאותינו כי זוהי המסורת של הכוחות הקולוניאליים שלהם לקבל פרס שכזה לאחר קרב קשה”. בקומונת ולמאיו, שתי אחיות אולצו לספק מינית מחלקה של 200 חיילים מרוקאים.

אחת העדויות תיארה את האופן הטיפוסי שבו הקורבנות נאנסו על ידי החיילים המרוקאים: ”החיילים המרוקאים, שדפקו על הדלת שלא נפתחה, הפילו אותה, הכו את רוקה בראשה בקת רובה המוסקט וגרמו לה ליפול לקרקע מחוסרת הכרה. היא נגררה 30 מטרים מהבית ונאנסה, בזמן שאביה נגרר, הוכה ונקשר לעץ על ידי חיילים אחרים. עוברי האורח המבועתים לא יכלו להושיט עזרה לנערה ולהורה שלה משום שחייל נותר על המשמר עם רובה מוסקט שהיה מכוון אליהם”. הקצין הבריטי נורמן לואיס, ששירת בחזית מונטה קאסינו, העיד: ”הכוחות הקולוניאליים הצרפתיים שוב משתוללים. בכל פעם שהם כובשים עיירה או כפר, מתרחש אונס סיטונאי. לאחרונה נאנסו כל הנקבות בכפרים פטריקה, פופי, איזולטה, סופינו ומורולו. בעיירה לנולה, שנפלה לידי בעלות הברית ב־21 במאי, 50 נשים נאנסו, אולם מכיוון שהמספר הזה לא הספיק, נאנסו ילדים ואפילו זקנים. בקומונה קאסטרו דיי וולשי רופאים טיפלו ב־300 קורבנות אונס”.
הקצינים הצרפתים שצפו באומללות נאנסות על ידי פקודיהם לא התערבו. כאשר תושבים דיווחו על מעשי האונס, הקצינים משכו בכתפיהם וסילקו אותם בחיוך. בקומונת אבאדיה, תושבים התחננו בפני המפקדים הצרפתים שיורו לחייליהם המרוקאים להפסיק לאנוס, אולם הם סירבו והשיבו כי זו המסורת של חייליהם הקולוניאליים לקבל פרס כזה לאחר קרב קשה. הקורבנות שנאנסו על ידי חיילים מרוקאים תוארו באיטליה כמי ש”הומרוקנו” (באיטלקית: Marocchinate) – מונח שנגזר ממוצאם של החיילים ותיאר אונס אכזרי במיוחד. נוסף על כך, נשים נאנסו גם על ידי קצינים לבנים, נגדים וחיילים מכל ארבע אוגדות חיל המשלוח הצרפתי, חלקם דוברי איטלקית כקורסיקאים, שלא נכחו במחלקות החיילים המרוקאים.

2.19.5 הכיבוש הסובייטי במזרח אירופה (1944–1945)
במהלך המלחמה, ברית המועצות כבשה וסיפחה כמה מדינות ואזורים, ובהם: האזורים המזרחיים של פולין, לטביה, אסטוניה, ליטא, חלק ממזרח פינלנד, מזרח רומניה ואזור רותניה הקרפטית בצ׳כוסלובקיה. בכל מדינה שבה הכוחות הסובייטיים עברו וכבשו, במהלך התקדמותם נגד גרמניה ולאחריה בשנים 1944–1945, נשים וילדות גרמניות, פולניות, הונגריות וסרביות נאנסו על ידם בהמוניהן, לרבות בערים גדולות. הן נאנסו ללא כל התחשבות בגילן, שנע בין 9 ל־80, ולעיתים סבתא, אם ונכדה נאנסו יחד. בשנת 1945, במהלך מתקפת החורף של הצבא האדום, מספר הנשים שנאנסו הגיע לקנה מידה המוני. נשים נאנסו קבוצתית על ידי עשרות חיילים. בכמה מחוזות התרחשו ”אורגיות של אונס”. במחוז לשנו, כמה מפקדים הצהירו בגלוי כי חייליהם למעשה צריכים לאנוס נשים כדי לבוא על סיפוקם. נשים נאנסו גם על ידי שבויי מלחמה סובייטים לשעבר ואזרחים סובייטים שעבדו עבור המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה, שעטו לעיתים קרובות מדים זהים.
מפקד המיליציה הפולנית בעיירה טשביאטוב פרסם אזהרה לכל הנשים הפולניות לא לצאת ללא ליווי כדי שלא תיאנסנה על ידי הכוחות הסובייטיים. שוד סחורות מחנויות ומחוות לווה לעיתים קרובות באונס עובדות משק, כמו בכפרים זאלשיה, אולכוב, פליקסין והוטה שקלאנה, לרבות שחיטתן לאחר מכן בכפר לגייבניקי. עבור הנשים, רכבות נעות ותחנות הרכבת היו מסוכנות במיוחד, כמו בעיר בידגושץ׳ ובסביבת הערים ראדום ולגניצה. מספר הנשים הפולניות האתניות שנאנסו בשנים 1944–1947 מגיע ל־100,000, ואף יותר מכך. הכוחות הסובייטיים לא הבחינו בין הנשים שנפלו לידיהם על בסיס שיוכן האתני, והם לא הבדילו בין כובשים לקורבנות. באזורי ורמיה ומזוריה, גם נשים פולניות וגם נשים גרמניות נאנסו על ידם ללא הבחנה. עם זאת, ככלל, נשים דוברות גרמנית נאנסו על ידי הכוחות הסובייטיים בברוטליות רבה יותר מאשר נשים ממוצא סלאבי. כתוצאה מהאונס ההמוני התפשטה מגפה של מחלות מין ברחבי המדינה, וממנה נדבקה כעשירית מהאוכלוסייה הכללית. באזור מזוריה, עד מחצית מהנשים נדבקו.
באזור פומרניה התרחש אונס המוני. בעיר קרקוב, הכניסה הסובייטית לעיר וכיבושה לוו בגל אונס נשים וילדות. גברים פולנים שניסו לחלץ אותן בעת שנאנסו קבוצתית, נורו. באזור שלזיה, נשים פולניות נאנסו בהמוניהן, יחד עם עמיתותיהן הגרמניות, גם לאחר שהחזית הסובייטית עברה הרבה יותר מערבה. בפרובינציית פרוסיה המזרחית, נשים גרמניות אתניות רבות, שהוזהרו מבעוד מועד על ידי הגרמנים, נמלטו לקראת המתקפה הסובייטית, תוך שהן מותירות את הנשים הפולניות להיאנס. אולם לא כולן הספיקו. בסוף ינואר 1945, בעיירה אילאווה, שהייתה בפיקודו של המפקד הסובייטי קונסטנטינוב, חמש נשים גרמניות מהעיר המבורג שניסו להימלט נמצאו כמה ימים לאחר מכן עירומות ומתות בתוך מרתף בבית ברחוב ריבקוב בעיירה. במרץ 1945, סמוך לעיר רטיבור, 30 נשים שנלכדו בבית חרושת לפשתן ננעלו בבית בכפר מאקובו, ונאנסו קבוצתית במשך תקופה, תחת איום שאם הן לא תיאנסנה על ידם בכניעה, הן תישחטנה. נשים גרמניות ופולניות שנתפסו ברחובות הערים קטוביץ, זאבז׳ה וחוז׳וב נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, לרוב בחוץ.

במרץ 1945 בעיר אולשטין כמעט שלא נותרה אישה ששרדה ולא נאנסה על ידי הסובייטים, ללא קשר לגילה. ב־17 באפריל 1945 אישה פולנייה שעבדה סמוך לחיל המצב הסובייטי העידה במכתב מהעיר גדנסק: ”מכיוון שדיברנו פולנית, היינו מבוקשות. עם זאת, מרבית הקורבנות שם נאנסו עד 15 פעמים. אנסו אותי שבע פעמים. זה היה נורא”. בעיר גדיניה דווח כי המפלט היחיד עבור הנשים כדי לא להיאנס היה להסתתר בתוך מרתפים במשך כל היום. חודש יוני 1945 היה הגרוע ביותר. אישה בת 52 מהעיירה פינצ׳וב, שנאנסה קבוצתית, העידה כי שני יוצאי מלחמה סובייטים ששבו מהעיר ברלין בגרמניה אמרו לה כי מכיוון שהם נלחמו עבור פולין במשך שלוש שנים, יש להם הזכות לאנוס את ”כל הנקבות הפולניות”. בעיירה אולקוש נאנסו 12 נשים בתוך יומיים, ובמחוז אוסטרוב – 33 נשים. ב־25 ביוני בכפר הממוקם סמוך לעיר קרקוב, בעל וילד נורו למוות, ולאחר מכן האישה נאנסה. בכפר אחר ילדה בת ארבע עברה התעללות מינית על ידי שני גברים סובייטים. בששת החודשים הראשונים של שנת 1945 בכפר דמבסקה קוז׳ניה, נאנסו 268 נשים.
נשים פולניות ששונעו לגרמניה לעבודות כפייה ואסירות לשעבר ששבו למדינה נאנסו על ידי חיילים סובייטים בהיקף נרחב. במאי 1945 דרך הערים סטרגרד ושצ׳צ׳ין התנהלה תנועה המונית של פולנים ששבו מעבודות כפייה ברייך השלישי. לאורך המסע נשים פולניות נאנסו על ידי חיילים יחידים ועל ידי קבוצות מאורגנות. ניצולות פולניות שנאנסו על ידי חיילים סובייטים במהלך המלחמה שתקו משום שלא יכלו לדבר תוך שמירה על כבודן בשל הטאבו המסורתי בחברה. ב־13 בפברואר 1945, לאחר שהצבא האדום כבש את העיר בודפשט שבהונגריה, אנשיו הציפו אותה והחלו לאנוס נשים וילדות הונגריות בהמוניהן. בין 50,000 ל־200,000 נשים וילדות, בנות 10 עד 70, נאנסו על ידם. ילדות נלקחו בשבי, שונעו למתחמי הצבא האדום ושם נכלאו ונאנסו על ידי חיילים שוב ושוב. לעיתים הן נשחטו לאחר מכן. אונס הנשים היה כה המוני עד שלמעשה רק נשים מעטות במדינה הצליחו להימלט מגורלן הכמעט בלתי נמנע, ולא נאנסו. בתום המלחמה, מנהיגים קומוניסטים יוגוסלבים, ובהם הפוליטיקאי והפרטיזן היוגוסלבי מילובאן ג׳ילאס, מחו לפני שליט ברית המועצות יוסיף סטלין על האונס ההמוני שביצעו חיילים סובייטים שכבשו חלקים מיוגוסלביה. סטלין השיב להם בפליאה: ”האם הוא [ג׳ילאס] אינו יכול להבין אם חייל שחצה אלפי קילומטרים בדם ובאש ובמוות נהנה עם אישה?”

2.19.6 כיבוש גרמניה (1945–1948)
בשנת 1945 צבאות בעלות הברית פלשו לגרמניה וכבשו אותה. בשנים 1945–1948 במהלך הפלישה והכיבוש שלאחריה, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים מכל צבאות בעלות הברית שהתקדמו (סובייטים, אמריקאים ואירופים). ההערכה היא שיותר מ־2,000,000 נשים וילדות נאנסו על ידם. כתוצאה מכך, נשים רבות התעברו. הפלות, שלא היו חוקיות במדינה, הותרו בשל כך באופן זמני. רבות מהן מתו מפציעות פנימיות כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו. אחרות מתו מהפלות שכשלו או כתוצאה מהידבקות במחלות מין שלא טופלו בשל מחסור בתרופות. נשים רבות שנאנסו שמו קץ לחייהן, בעיקר בשל חוסר יכולת להתמודד עם הטראומה. חלקן אולצו לשים קץ לחייהן על ידי אבותיהן כדי למחות את החרפה. נשים נשואות שנאנסו נורו למוות על ידי הבעלים שלהן. נשים רבות שנאנסו כונו על ידי חיילים ועל ידי גברים גרמנים אחרים ”זונות של בעלות הברית”. הן ספגו התעללות מילולית ואיומים מצדם ברחובות ובבתיהן. בשנת 1946 השופטים במשפטי נירנברג הצהירו כי דיני המלחמה חלים רק על נתיני אויב, לא על בעלי ברית, ועל כן אונס הנשים הגרמניות לא נחשב לפשע מלחמה. במשך עשרות שנים הייתה התעלמות מהן בשל הגישה הרווחת שזהו גורלן המוצדק, שהרי מדינתן היא זו שפתחה במלחמה. בחברה הגרמנית, הן נחשבו לחרפה והושתקו.

2.19.6.1 הכיבוש הסובייטי (1945–1948)
ב־21 באוקטובר 1944 כבשו חיילי הצבא האדום של ברית המועצות את הכפר נמרסדורף (כיום היישוב מיאקובסקויה) בגרמניה וטבחו בתושבים. הוא היה אחד היישובים הגרמניים הראשונים בגבולות גרמניה שלפני המלחמה שנפלו לידיהם. נשים רבות קודם נאנסו על ידי חיילים ואז נורו. נשים עירומות מוסמרו בעודן בחיים לדלתות של אסמים בתנוחת צלב ולאחר מכן נורו. סמוך לפונדק הגדול ”רוטר קרוג”, למשל, ניצב אסם, שלכל אחת משתי דלתותיו מוסמרה אישה עירומה בתנוחת צלב בכפות ידיה. בחצר החווה מוסמרו נשים לעגלה בכפות ידיהן. לאחר שהכפר נכבש מחדש התגלה כי למעשה כל הנשים והילדות שנשחטו, בנות 8 עד 84, קודם נאנסו על ידי חיילים.
בשנת 1945 הצבא כבר פלש באופן מסיבי לגרמניה. כבר מהימים הראשונים של הפלישה ובמהלך היווסדה של גרמניה המזרחית בסתיו 1949, ואף לאחר מכן, נשים וילדות גרמניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים. כתבת המלחמה הסובייטית נטליה גסה העידה: ”החיילים הרוסים אנסו כל נקבה גרמנייה מגיל 8 עד גיל 80”. ההערכה היא כי עד 2,000,000 נשים וילדות גרמניות נאנסו על ידם. לפחות 1,400,000 נשים נאנסו רק בפרובינציות פרוסיה המזרחית ופומרניה ובאזור שלזיה. לפחות 100,000 נשים נאנסו בעיר ברלין, הן במהלך הקרב והן אחריו, בהתבסס על עלייה בשיעורי ההפלות בחודשים לאחר מכן ועל דיווחים עדכניים של בתי חולים. מעשי האונס בעיר היו כה נרחבים שהם נקראו ”אונס ברלין”. נשים נאנסו לעיתים קרובות גם על ידי חיילים מיחידות עורפיות שהגיעו בגלים לאחר מכן.
כמחצית מהקורבנות נאנסו קבוצתית על ידי הכוחות הסובייטיים, שוב ושוב, חלקן עד 60–70 פעמים. רבות מהן נאנסו על ידם בברוטליות ובפומבי, לרבות מול עיניהם של הבעלים שלהן לפני ששניהם נטבחו. חלקן נאנסו על ידי חיילים ממוצא אסייתי ומונגולי שלחמו בשורות הצבא האדום, אשר תוארו על ידן כפראיים וכמפחידים. נשים גרמניות נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים ממוצא קזחי שנחשבו לאכזריים במיוחד. נשים פולניות, לרבות ילדות, ששוחררו ממחנות הריכוז הנאציים ואלו שהוחזקו בעבודות כפייה בחוות ובמפעלים, נאנסו גם הן על ידי חיילים. כ־240,000 מהקורבנות מתו (כ־10,000 נשים בעיר ברלין). בשנים 1945–1946 3.7% מהתינוקות בגרמניה נולדו לאימהות שנאנסו. בעיר ברלין כ־90% מהנשים שנאנסו בשנת 1945 נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. תיקים של משרד הפנים והמשטרה החשאית של ברית המועצות חשפו כי ההנהגה ידעה על האונס ההמוני, אולם כאשר סיפרו לשליט ברית המועצות, יוסיף סטלין, כי חיילי הצבא האדום התעללו מינית בפליטות גרמניות, הוא השיב: ”אנו מרצים לחיילינו יותר מדי. תנו להם לנהוג כרצונם [לאנוס נשים שנופלות לידיהם]”. חיילים המשיכו לאנוס נשים עד שבחורף 1947–1948 המנהל הצבאי הסובייטי בגרמניה ריתק אותם למחנות ולעמדות שמירה, והפריד אותם למעשה מהאוכלוסייה. בווינה שבאוסטריה בין 70,000 ל־100,000 נשים נאנסו על ידם.

במהלך הקרב על העיר ברלין, נשים העידו: ”למחרת בבוקר, אנו הנשים פעלנו כדי להיראות לא מושכות ככל האפשר בעיני הסובייטים על ידי מריחת פנינו באבק פחם וכיסוי ראשינו בסמרטוטים ישנים, האיפור שלנו לקראת ה’איוואן’ [כינוי גרמני לחייל סובייטי]. הצטופפנו יחד בחלק המרכזי של המרתף, רועדות מפחד, בעוד אחדות מאיתנו הציצו מבעד לחלונות המרתף הנמוכים לראות מה קורה ברחוב שבשליטת הסובייטים. הרגשנו משותקות למראה המונגולים החסונים הללו, שנראו פראיים ומפחידים”. באפריל 1945 אישה גרמנייה בשם מגדה וילנד ניסתה להסתתר במרתף בית הדירות שלה. היא העידה כי החייל הסובייטי הראשון שמצא אותה היה נער צעיר בן 16 שמוצאו היה ממרכז אסיה. היא נלכדה ונאנסה על ידו. במאי 1945 הנלורה קוהל בת ה־12, שלימים הפכה לאשתו הראשונה של קנצלר מערב גרמניה לשעבר, הלמוט קוהל, נאנסה קבוצתית על ידי חיילים סובייטים ולאחר מכן הושלכה מחלון בקומה הראשונה. כתוצאה מכך היא ספגה פציעה קשה בגבה שנותרה לכל החיים. היא סבלה ממחלות ארוכות וקשות בשל הטראומה שעברה. בשנת 2001 היא שמה קץ לחייה.
לאחר המלחמה ותיקי ברית המועצות העלו את זיכרונותיהם על חוויותיהם בגרמניה. קצין צבא לשעבר העיד: ”היינו צעירים, חזקים, וארבע שנים ללא נשים. על כן ניסינו לתפוס נשים גרמניות. עשרה גברים אנסו ילדה אחת. לא היו מספיק נשים ועל כן הצטרכנו לקחת צעירות, בנות 12 או 13. אם היא בכתה, הכנסנו משהו לתוך פיה. חשבנו שזה כיף”. קצין חיל הרגלים הימי לשעבר בפרובינציית פרוסיה המזרחית, זכר אגרננקו, כתב בלעג ביומנו: ”חיילי הצבא האדום אינם מאמינים ב’יחסים פרטניים’ עם נשים גרמניות. 9, 10, 12 גברים בכל פעם, הם אונסים אותן על בסיס קולקטיבי”. אשת קשר טלפונית בצבא האדום העידה: ”כאשר כבשנו כל עיירה, היו לנו שלושה ימים ראשונים לביזה ו...[מעשי אונס]. אני זוכרת אישה גרמנייה שנאנסה שוכבת עירומה, עם רימון יד בין רגליה. לא הרגשתי בושה”. באחד המקרים תואר סגן שהעמיד בשורה קבוצת חיילים מיחידתו כדי לארגן את האונס הקבוצתי של אישה גרמנייה שהייתה שרועה על הקרקע. ידיה ורגליה היו כבר פרושות ומפושקות עבור החייל הראשון בתור.
אלכסנדר סולז׳ניצין, שהשתתף בפלישה לגרמניה, כתב עליה בשירו ”לילות פרוסיה”. באחד מבתיו כתב: ”הרינגשטראסה 22. הוא לא נשרף, רק נבזז ונשדד. אנקה סמוך לקירות, חצי עמומה: האם פצועה, בחיים למחצה. הבת הקטנה על המזרן, מתה. כמה היו עליו? מחלקה, פלוגה אולי? ילדה הפכה לאישה, ואישה הפכה לגופה... האם התחננה: ’חייל, תהרוג אותי!’” תיעודים של מעשי אונס מוזכרים ביצירות של סופרים סובייטים אחרים, בעיקר ספרי זיכרונות המבוססים על חוויותיהם האישיות, כמו לב קופלב, ולדימיר גלפנד, מיכאיל קוריאקוב, יבגני פלימאק, דוד סמואילוב, בוריס סלוצקי, ניקולאי ניקולין, גריגורי פומרנץ, ליאוניד ריאביצ׳ב ווסילי גרוסמן. אונס הנשים הגרמניות על ידי החיילים הסובייטים נחשב לטאבו והקורבנות הושתקו, עד לאחר פירוק ברית המועצות וגרמניה המזרחית. ילדים שנולדו לנשים שנאנסו כונו ”ילדים רוסים”, וחוו אפליה חברתית במשך עשרות שנים.

2.19.6.2 הכיבוש האמריקאי (1945–1946)
בשנת 1945 ארצות הברית פלשה לגרמניה. בשנים 1945–1946, במהלך הפלישה והכיבוש שלאחר מכן, נשים וילדות גרמניות מגיל 7 עד 69, נאנסו בהמוניהן על ידי לוחמים אמריקאים ואלו שהגיעו מייד אחריהם. נשים שכתוצאה מכך התעברו וילדו היו לעיתים קרובות חסרות כול, ולרוב ננטשו לגורלן. על פי מספר הילדים ממוצא מעורב שנולדו בתקופה הזו, גם אם רק 5% מהם נולדו לאימהות שנאנסו, ורק אחת מכל 100 נשים שנאנסו התעברה וילדה, התוצאה היא שכ־190,000 נשים נאנסו על ידי חיילים אמריקאים. חיילים חמושים רבים אנסו קבוצתית נשים וילדים בזמן שהם כיוונו אליהם כלי ירייה. בחודשים ינואר ויולי, ביותר מרבע מהמקרים, הן נאנסו יחד עם רבות אחרות, זו לצד זו. שיעור המקרים השתנה בין יחידה ליחידה בהתאם לגישת המפקד. אנשי צבא נהגו לפרוץ לבתי משפחות גרמניות ולבחור נשים לאנוס, תוך שהם מאיימים בנשק על בני משפחותיהן. לאחר מכן אישה אחת או יותר נאנסו על ידם. לאחר שהם באו על סיפוקם, כל המשפחה הושלכה לרחוב. חיילים אמריקאים המשיכו לאנוס נשים גרמניות ואוסטריות לפחות עד המחצית הראשונה של שנת 1946. רק בחודשים מאי ויוני 1946, נמצאו בחמישה מקרים גופות של נשים גרמניות בצריפים אמריקאיים.
כאשר הגיעו לצבא דיווחים על מעשי אונס, פקידים גילו עניין רק אם החייל שאנס היה שחור והיה חשש שהאונס שהוא ביצע יערער את מעמדו או את מטרותיו הפוליטיות של הממשל הצבאי האמריקאי בגרמניה. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי חיילים לבנים שכנגדם לא ננקטו כל צעדים. הצבא הנהיג מדיניות של הימנעות מהתרועעות עם אוכלוסיית האויב, אולם באחת הגזרות למשל, מפקד צבא מוערך במיוחד פסק כי החיילים למעשה רשאים להמשיך לאנוס נשים גרמניות על אף המדיניות הזו כאשר קבע כהלצה צינית כי ”הזדווגות [אונס] ללא שיחה אינה מהווה התרועעות”, כלומר מכיוון שבאותם הרגעים הם רק נהנים ממשאב גופן בלי לקיים כל שיח אנושי עימן, הם אינם נחשבים כמי שמתרועעים עימן, ועל כן אינם חורגים מהמדיניות. הביטוי הפך למוטו בפי חיילי הצבא. נוסף על כך, אלפי חיילים אמריקאים ניצלו את אספקת המזון השופעת שעמדה לרשותם אל מול הרעב ומצבה הנואש של האוכלוסייה הכבושה, והעמידו בפני נשים שתי אפשרויות: להיאנס על ידם בכניעה או לגווע מרעב. ההצעה הזו נקראה בלעג ”פיתיון נשים” (Frau bait). החיילים המשועשעים נתנו להן מזון לאחר שאנסו אותן אף שהמשיכו לראות בהן אויב, כדי להחדיר בהן את ההכרה כי הישרדותן אפשרית רק כזונות שלהם.

2.19.6.3 אישה בברלין (1945)
בשנת 1954 פורסם בעילום שם ספר הזיכרונות ”אישה בברלין” (בגרמנית: Eine Frau in Berlin), המכסה את התקופה שבין 20 באפריל ל־22 ביוני 1945, במהלך פלישת הצבא האדום לעיר וכיבושה. זהות המחברת נחשפה רק לאחר מותה כמרתה הילרס. הילרס הייתה אישה גרמנייה בלונדינית כבת 30, שהתגוררה בדירת עליית גג. היא כתבה כי עם הגעתו של הצבא האדום לרחוב שבו התגוררה, השתררה לפתע דממה. החיילים נכנסו לבניינים ולמקלטים במרתפים ובחרו נשים לאנוס. נשים ששהו עימה במרתף ניסו נואשות להימלט מהם. היא ניסתה לשכנע את החיילים שלא לאנוס אותן וחיפשה מפקד כדי להתחנן בפניו שיעצור את האונס, אולם תחינותיה זכו להתעלמות כמעט מוחלטת.
לבסוף היא נאנסה קבוצתית על ידי שני חיילים מחוץ למרתף. בהמשך, היא נאנסה על ידי חיילים פעמים רבות נוספות. באחד המקרים, ארבעה חיילים סובייטים פרצו לדירה ואחד מהם, פטקה שמו, אנס אותה. נשים באזור נאנסו על ידי חיילים סובייטים בהיקף נרחב. הילרס כתבה: ”אם אישה ושכנותיה הולכות למפקד סובייטי כדי להתלונן על מעשי האונס ולבקש את עזרתו בעצירתם, הוא פשוט צוחק”. משפחות רבות ניסו נואשות להחביא את בנותיהן הצעירות כדי שלא תיאנסנה ותאבדנה את בתוליהן. בהמשך, חייל רוסי שתואר כזקן נכנס לדירה ואנס אותה באופן מבזה במיוחד, בעודו פוער את פיה בכוח ויורק לתוכו כדי לאלצה לבלוע את כיחו. לאחר שנאנסה על ידו, הקיאה ובכתה, היא הבינה כי עליה ”למצוא זאב בודד שירחיק את הלהקה”, כדי שלא תיאנס בשיטתיות ובברוטליות מדי יום על ידי חיילים אקראיים רבים. היא יצאה כדי למצוא קצין סובייטי בדרגה גבוהה יותר. נשים אחרות קיבלו החלטות דומות, משום שזו הייתה הברירה היחידה עבורן.
ברחוב היא פגשה סגן מאוקראינה בשם אנטול, המתואר כגדול וחזק. הוא השיב לה שהוא יגיע לדירה בשעה 19:00. באותו הלילה הגיע גם החייל פטקה עם כמה מחבריו. כאשר אנטול הגיע, הוא התנהל בנינוחות, והיא גילתה שלדרגתו אין משמעות בעיני הסובייטים. במהלך הימים הבאים, אנטול הגיע שוב ושוב כדי לאנוס אותה, ובכך נוצר טאבו בקרב החיילים שמשאב גופהּ כבר ”נתבע” על ידי קצין ושייך לו. אולם הטאבו לא תמיד הועיל. בין המבקרים הרבים בדירה, היא נאנסה גם על ידי סגן בלונדיני צולע, תוך התעלמות מוחלטת מהטאבו. באחד הימים, הוא הביא עימו רב־סרן כדי שגם הוא יאנוס אותה. הסגן שאל אותה אם רב־הסרן מוצא חן בעיניה. בשלב זה היא הבינה כי לא נותרה לה ברירה בהתחשב בכך שאנטול עזב, ועל כן הסכימה להיאנס על ידו בכניעה תמורת מצרכים כמו ”בייקון, חמאה, סוכר, נרות, בשר משומר” שסיפק לה. הילרס העידה כי לא רצתה להפוך לזונה, אולם בעיניה, במלחמה לנשותיהם של המובסים אין לעיתים ברירה אלא להפוך לזונות של המנצחים כדי לשרוד. בחברה הגרמנית, אישה גרמנייה שהפכה לזונה של חיילים סובייטים נחשבה לחרפה, ועל כן בשנת 1959, כאשר ספר הזיכרונות שלה פורסם גם בגרמנית, הוא זכה להתעלמות ולהשמצות במדינה, מה שהוביל לכך שהילרס סירבה לפרסם מהדורה נוספת במהלך חייה.

2.19.7 הכיבוש האמריקאי בצרפת (1944–1945)
בין יוני 1944 למאי 1945, במהלך פלישת ארצות הברית לצרפת וכיבושה, כ־4,500 נשים צרפתיות נאנסו על ידי חיילים אמריקאים, לרבות בסוף קיץ 1944, זמן קצר לאחר פלישתם לאזור נורמנדי. נשים רבות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים חמושים כאשר כלי ירייה מכוונים אליהן. דווחו מאות מקרים של אלימות מינית באזור. במחוז מאנש לבדו נאנסו 208 נשים. נוסף על כך, מפקד דיוויזיית חיל הרגלים ה־29, שנקראה הדיוויזיה הכחולה־אפורה, האלוף צ׳ארלס האנטר גרהארט, הקים בית זונות עבור פקודיו בסמוך לעיר רן ואייש אותו בנשים צרפתיות כדי שיוכלו ליהנות ממשאב גופן באופן מאורגן יותר. מחוץ למבנה הוצב שלט שאותו גרהארט אישר באופן אישי ועליו נכתב: ”המכלאה הכחולה־אפורה – שיעורי רכיבה 100 פרנק”, כלעג לקורבנות על היותן כסוסות המוחזקות במכלאה שאליה חיילים מגיעים בזה אחר זה כדי ”לרכוב עליהן”. באוגוסט 1945, ראש עיריית לה אבר, פייר ווזן, התחנן בפני המפקד האמריקאי באזור, קולונל תומאס ויד, שיקים בתי זונות מחוץ לעירו, כדי להפחית את האונס ההמוני בעיר. גברים צרפתים מקומיים העידו: ”מול הגרמנים, הגברים היו צריכים להסוות את עצמם, אולם מול האמריקאים, היינו צריכים להסתיר את הנשים”.

2.20 מלחמת העולם השנייה: הזירה האסייתית (1941–1945)
מלחמת העולם השנייה בזירה האסייתית התנהלה משנת 1941 ועד 1945 בין יפן לבעלות הברית, ובהן ארצות הברית, בריטניה, סין וברית המועצות. מניעי יפן היו התפשטות, הכנעת סין, סילוק מעצמות המערב והשגת משאבים, לצד לחימת יריבותיה להגנת שטחיהן, להכרעתה ולהרחבת שליטתן. יפן תקפה בפרל הארבור, בסין ובהודו וכבשה את מלאיה, סינגפור, הפיליפינים, איי הודו המזרחיים, בורמה ואיים באוקיינוס השקט. בעלות הברית כלאו תושבים ממוצא יפני, הדפו את יפן בים, בבורמה ובאיים, הפציצוה והטילו פצצות גרעין על הירושימה ונגסאקי, וברית המועצות כבשה את מנצ׳וריה, צפון קוראה, דרום סחלין והאיים הקוריליים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו נושאות מטוסים וצוללות, נחיתות, לוחמת סבך ומערות, הסגר והרעבה, ארטילריה, להביורים, פצצות תבערה, תקיפות התאבדות, נשק ביולוגי וכימי, ניסויים באסירים, עריפת ראשים וצעדות כפייה. התוצאות היו הרג עשרות מיליוני לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מקרינה, מרעב וממחלות, פציעות וכוויות, שבי, כליאה במחנות, שעבוד ושלילת חירויות, החרמת רכוש, החרבת יישובים, ציים ותשתיות, עקירת מיליונים וקריסת האימפריה היפנית.
במהלך המלחמה נשים וילדות במדינות ובשטחים שנכבשו על ידי הכוחות היפניים נאנסו בהמוניהן ובאופן תכוף. כבר בשלבי הפלישה הראשונים למושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה) נשים וילדות רבות – מקומיות ואירופיות – נאנסו על ידי חיילים. הן נאנסו על ידם באזורים כמו הערים בנדונג, פדאנג ומנאדו, העיירה בלורה והאיים טרקן ופלורס. נשים נאנסו בהמוניהן במהלך הקרבות שניטשו בין העיר שאנגחאי לעיר נאנג׳ינג. בבורמה נשים ונערות טמיליות־הודיות שאולצו לעבוד בסלילת מסילת הרכבת נאנסו על ידי חיילים ונדבקו כתוצאה מכך במחלות מין כמו שנקרואיד, עגבת וזיבה. נוסף על כך, נשים וייטנאמיות הושאו בכפייה לחיילים יפנים, ילדו להם ילדים רבים וננטשו לאחר שהחיילים שבו ליפן בשנת 1955. ההיסטוריוגרפיה הווייטנאמית הרשמית ראתה בילדים אלו ”ילדים של אונס וזנות”. הסכנה המוחשית כי ילדות צ׳יטיות תיאנסנה על ידי חיילים יפנים הביאה את בני משפחותיהן להפסיק את הנוהג האנדוגמי ולאפשר לגברים אירו־אסייתים, סינים והודים טהורי־דם לשאת אותן בתקווה שהנישואים יגנו עליהן.

2.20.1 הטבח באי באנגקה (1942)
ב־12 בפברואר 1942, היאכטה המלכותית של סראוואק ניסתה להימלט מהעיר סינגפור, רגע לפני נפילתה לידי הצבא היפני הקיסרי. על סיפונה היו אנשי צבא אוסטרלים ובריטים ו־65 אחיות בצבא אוסטרליה ששירתו בבית החולים הכללי ה־2/13. הספינה הופצצה על ידי מטוסים יפניים וטבעה. כ־100 ניצולים, ובהם 22 אחיות, הגיעו בסירות הצלה אל חוף ראג׳י באי באנגקה, באיי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה). האחיות טיפלו בפצועים ובמקום הוצב שלט גדול של הצלב האדום.
ב־16 בפברואר, באמצע הבוקר, ספינה שעליה קצין וכ־20 חיילים יפנים הגיעה לאי. הם ראו את האחיות והחליטו לאנוס אותן. אולם ראשית, כל הגברים הפצועים שהיו מסוגלים ללכת הוצעדו לאחד האזורים באי ונטבחו. בהמשך, גם חיילים פצועים שנותרו על אלונקות נטבחו. לאחר שהאחיות שמעו צרורות ירי מהירים, החיילים שבו אליהן, התיישבו מולן, ולאחר שניקו את כידוניהם ואת רוביהם מול עיניהן, אנסו את מרביתן. לאחר שגופן הביא אותם על סיפוקם, ניתן היה מבחינתם לקטול גם אותן. הוצב מקלע על החוף, והקצין הורה להן להיכנס לעומק הים. כאשר המים הגיעו בערך למותניהן, הן נורו למוות. כולן נטבחו מלבד האחות בולווינקל. היא נורתה בסרעפת ושכבה ללא תנועה במים עד שהיפנים עזבו. באוסטרליה שלאחר המלחמה, הן נחשבו לחרפה משום שנאנסו. על כן במשך כמעט 80 שנה, הושתקו הפרטים, וממשלת אוסטרליה אסרה על בולווינקל לדבר על כך.

2.20.2 טבח מנילה (1945)
בין 3 בפברואר ל־3 במרץ 1945, במהלך הקרב על העיר מנילה בפיליפינים, הכוחות היפניים, בפיקודם של אדמירל סנג׳י איוואבוצ׳י, גנרל טומויוקי ימאשיטה וראש המטה אקירה מוטו, החליטו על השמדה המונית של התושבים. מכיוון שנשים כה רבות נאנסו על ידם במהלך הטבח, הוא מוכר גם בכינוי ”האונס של מנילה” (בפיליפינית: Paggahasa ng Maynila). בין 100,000 ל־500,000 אזרחים נטבחו, לרבות נשים וילדים. נשים וילדות פיליפיניות נאנסו קבוצתית שוב ושוב.
באחד המקרים, חיילים נכנסו לתוך מקלט שבו הסתתרו נשים, תינוקות וילדים. תינוקות וילדים נדקרו בכידונים בזמן שאימותיהם התחננו לרחמים. נשים קודם נאנסו על ידם. נערה צעירה נאנסה על ידי 20 חיילים לפחות, בטרם נכרתו שדיה. אחד החיילים הניח את שדיה הכרותים והמרוטשים על חזהו כדי לחקות אישה, וללעוג למראה גופן המביש של הנשים בעיניו, בזמן שיתר החיילים צחקו. לאחר מכן הם שפכו על הנערה הצעירה בנזין, יחד עם שתי נשים נוספות שאותן הם אנסו למוות, והציתו את שלושתן. החיילים המשיכו להצית את המקלט כולו והרגו רבים מיושביו. נשים שניסו להימלט מהבניין הבוער נלכדו ונאנסו על ידי החיילים. שדיה של אחת מהן, לופז בת ה־28, נכרתו ולאחר מכן היא נאנסה על ידי חיילים ושיערה הוצת. ראשה של אישה אחרת נערף חלקית בזמן שניסתה להגן על עצמה ולאחר מכן היא נאנסה על ידי חייל. ב־10 בפברואר, נשים נאנסו בבית האחיות של בית החולים הכללי הפיליפיני. ב־12 בפברואר, 41 מיושבי מכללת דה לה סאל נטבחו ושתי נשים נאנסו. אחד החיילים אנס גם את גופתה של אחת הנשים. אזרחים פיליפינים שניסו להימלט נלכדו ונטבחו, בעוד נשים הרות נשחטו על ידם בשיסוע בטנן.
נוסף על כך, 400 נשים וילדות מרובע ארמיטה העשיר רוכזו ושונעו לוועדת מיון שבררה מתוכן את 25 הנשים והילדות שנחשבו ליפות ביותר. אלו שנבחרו, רבות מהן רק בנות 12–14, הובלו למלון בייביו שהוסב ל”מרכז אונס”, שם נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים וקצינים יפנים, כל אחד בתורו. יותר מ־400 נשים נאנסו במלון הזה, במלון הדירות אלחאמברה, במלון הדירות מיר אמור ובמלון מנילה – שכולם שכנו ברובע ארמיטה.

2.20.3 תחנות אונס צבאיות יפניות (1938–1945)
במהלך המלחמה, הצבא והצי היפניים הקימו באמצעות מערכת ממשלתית כ־2,000 תחנות אונס צבאיות בתוך מחנות הצבא בקו החזית, וכלאו בתוכן נשים וילדות מהמדינות ומהשטחים הכבושים בכל רחבי המזרח הרחוק, כדי שהחיילים יאנסו אותן באופן מאורגן. תכתובות פנים־צבאיות מלמדות שאחת המטרות הייתה לצמצם את התפשטותן של מחלות מין בקרב החיילים באמצעות עריכת בדיקות רפואיות שוטפות לקורבנות. התחנות נקראו בלעג ”תחנות מנחמות” (בתעתיק: Ianjo), והקורבנות ”נשים מנחמות” (ביפנית: 慰安婦 ובתעתיק: ianfu), משום שגופן הסב לחיילים עונג כה רב, עד שבעיניהם המשועשעות הוא ניחם אותם על קשיי המלחמה. ברישומים הרשמיים של הצבא והצי, הן נקראו ”אספקה צבאית”, ”תחמושת נקבית” ו”יחידות אספקה למלחמה” בעת שינוען לתחנות. גופן כונה בלעג גם ”שירותים ציבוריים” על ידי הגברים היפנים בשל השימוש בו לסיפוק צורכיהם הגופניים של חיילים רבים.
בשנים 1938–1945 הוחזקו בתחנות בין 360,000 ל־410,000 נשים וילדות. מרביתן היו צעירות, ואחוז ניכר מהן קטינות. רובן היו מקוריאה, מסין, מהפיליפינים, מתאילנד, מבורמה, מאינדונזיה ומווייטנאם. אחרות היו מטימור, ממלאיה, מטאיוואן, ממנצ׳וקוו, ממיקרונזיה, מהודו־סין הצרפתית, מאיי הודו המזרחיים ההולנדיים, מגינאה החדשה (לרבות כמה יפניות־פפואניות ממוצא מעורב), וממדינות ומשטחים נוספים שנכבשו. בתחנות נכלאו גם כ־400 נשים וילדות הולנדיות שנלקחו בשבי במושבות הולנד, יחד עם נשים וילדות אירופיות ומערביות אחרות, בעיקר מאוסטרליה. התחנות הוקמו בחצי האי הקוריאני, במנצ׳וריה (כיום צפון־מזרח סין), ביפן, בפיליפינים, בסין, באינדונזיה, במלאיה, בווייטנאם, בקמבודיה, בתאילנד, בבורמה, בטאיוואן, בהודו־סין הצרפתית, באזור הונג קונג ומקאו, ובאיים גינאה החדשה, סחלין והקוריליים. הן הוקמו בהוראת שלטונות הצבא והצי ובתמיכתם, ונוהלו ישירות או באמצעות סוכנים פרטיים. המשטרה הצבאית הייתה אחראית לפיקוח עליהן בחלקים שונים של סין ובאי ג׳אווה באינדונזיה. התחנות היו כה נפוצות, שהצבא הציע שיעורי חשבונאות שלימדו כיצד לנהל אותן ולקבוע את שיעור ההתכלות או העמידות האקטוארית של משאב גופן של הנשים שהוחזקו בהן, לנוכח ”הבלאי” המואץ בו כתוצאה ממעשי האונס התכופים שעברו.
כבר מהשלבים הראשונים של המלחמה, כאשר יפן החלה להתרחב צבאית, השלטונות החלו לקחת בשבי נשים ולכלוא אותן בתחנות. נשים צעירות וילדות נלכדו בבתיהן. אנשי המשטרה הצבאית של הצי לקחו נשים בשבי ברחובות וכלאו אותן בתחנות לאחר שערכו להן בדיקות רפואיות כפויות. נשים שונעו לתחנות גם בהונאה ותחת הבטחות כוזבות למשרות ולתשלומים לצורך סיוע בהקלת חובות משפחתיים, למשל לעבודה במפעלים וכאחיות, או לרכישת השכלה גבוהה כביכול. הצבא כפה מכסות ולעיתים קרובות הורה ישירות למנהיגים מקומיים לספק לו נשים עבור התחנות לאורך קווי החזית, בפרט באזורים הכפריים שבהם מתווכים היו נדירים. בסין, במקרים שבהם המקומיים לא סיפקו לחיילים את מבוקשם, האחרונים הוציאו לפועל את ”מדיניות שלושת הכול”, שמשמעותה הייתה לקחת בשבי ולאנוס נשים ללא הבחנה, ובה בעת להשמיד את כולם, לשרוף הכול ולבזוז הכול. הנשים שנבחרו להילקח לתחנות הופרדו מבני משפחותיהן ולעיתים קרובות אולצו קודם לצפות בהם נטבחים על ידי חיילים. ניצולה העידה כי כאשר החיילים לקחו אותה, הם כבר החלו להפשיט את עורו של אביה בעודו בחיים. נשים שבני משפחותיהן לחמו נגד היפנים נכלאו בתחנות באופן ממוקד על ידי כוחות צבא, כמו המשטרה הצבאית של הצי (הטוקוטאי), ששבתה נשים וכלאה אותן בתחנות בחזיתות בסין, בהודו־סין ובאינדונזיה, לאחר שאבותיהן העזו לתקוף את המשטרה הצבאית (הקמפייטאי).

הקורבנות הוחזקו בתחנות מטונפות ללא שירותים, מים או מתקני כביסה, ולא סופק להן מזון בכמות מספקת. התנאים בתחנות הובילו גם להתפשטותן של מחלות מין. הנשים שהוכנסו לראשונה לתחנות ותחילה צרחו וניסו להתנגד, לרוב נלקחו מייד להיאנס כמו כולן, כדי שתלמדנה מהר על בשרן שהתנגדותן חסרת תוחלת, מה שריסק לחלוטין את רוחן והביא אותן בלית ברירה להשלמה עם גורלן. בימים רגילים הן נאנסו בברוטליות על ידי עשרה גברים מדי יום, ועד 40 גברים בימים שלאחר קרב, תוך שהן מוכות על ידם שוב ושוב, בפרט כאשר הן העזו לנסות להתנגד להם. הן הוחזקו כשלוש שנים בממוצע בתחנות ועל כן ההערכה היא שכל אחת מהן נאנסה כ־7,500 פעמים. נשים שניסו להימלט או שהעזו לא להיאנס בכניעה על ידי החיילים, עברו עינויים. נאסר עליהן אפילו לשים קץ לחייהן משום שגופן נחשב למשאב חיוני במלחמה. בני משפחותיהן של נערות שניסו בכל זאת לשים קץ לחייהן, אוימו בענישה.
נשים רבות מתו כתוצאה מהאונס הברוטלי והמתמשך שעברו. על כן נשים שהוחזקו בתחנות הוחלפו בנשים אחרות בתדירות גבוהה. במקרים רבים, אלו שחלו באופן אנוש הושלכו מהתחנות לגווע לבדן. מרבית הניצולות – שיעור גבוה במיוחד – הפכו לעקרות, כתוצאה מהנזק שנגרם לנרתיקים שלהן לאחר שנאנסו פעמים רבות, או כתוצאה ממחלות מין ומזריקות הסלוורסן שקיבלו לרוב. הקורבנות לא קיבלו טיפול רפואי מלבד טיפול במחלות מין, וגם הוא נועד רק כדי להבטיח שגופן לא יעביר מחלות מחייל לחייל. הן עברו גם עיקורים והפלות, כדי להבטיח שמשאב גופן ימשיך לספק את התפוקה. לעיתים קרובות, הנשים נאנסו גם על ידי הרופאים הצבאיים ועובדי הרפואה עצמם בזמן שנבדקו על ידם.

לפחות 80% מהנשים שהוחזקו בתחנות היו קוריאניות והן יועדו לבעלי הדרגות הנמוכות יותר. עד 75% מהן מתו כתוצאה מהאונס התכוף שעברו. נשים אירופיות, לעומת זאת, יועדו לקצינים, משום שמשאב גופן נחשב למפתה יותר. בשנת 1942, כ־800 נשים נסחרו מקוריאה לבורמה, באמתלה שהובאו לבקר פצועים בבתי חולים או לגלגל תחבושות. מרביתן המכריע של הילדות שנכלאו בתחנות היו ממשפחות עניות. בקוריאה, בנותיהם של גברים מיוחסים או פקידים שהסכימו להיכנע ליפן לא נלקחו לתחנות כגמול על נאמנותם, אלא אם הן או בני משפחותיהן העזו לגלות נטיות התומכות בעצמאות. במדינה זו, הצבא והצי העבירו לעיתים קרובות לקבלני משנה את המשימה לקחת בשבי ילדות ולשנע אותן לתחנות. קבלנים אלו היו לרוב קשורים בדרך כלשהי לקבוצות פשע מאורגנות שקיבלו תשלום עבורן. בקוריאה, שהייתה חברה קונפוציאנית מסורתית, אישה שקיימה יחסי מין שלא במסגרת נישואים נחשבה לחרפה, ועל כן הנערות הקוריאניות שנכלאו בתחנות היו כמעט תמיד בתולות. הצבא ראה בכך את הדרך הטובה ביותר להבטיח שגופן של האומללות לא ידביק את החיילים במחלות מין, ובכך להגביל את התפשטותן, אשר תשבית את כושרם של חיילים ומלחים.
באחד המקרים נשים קוריאניות נרכשו על ידי מנהל תחנה יפני תמורת 300 עד 1,000 ין בהתאם למאפיינים הפיזיים של גופן. הן נכלאו בתחנתו, הפכו לרכושו ולא שוחררו גם לאחר השלמת תנאי השעבוד המפורטים בחוזה. אישה קוריאנית בשם קים האק־סון, שנכלאה בתחנה בשנת 1941, העידה כי נאנסה 30–40 פעמים מדי יום, בכל יום בשנה. היא הוסיפה: ”בהיותי בת 17, החיילים היפנים באו במשאית, הכו אותנו [אותי ואת חברתי], ואז גררו אותנו לתוך החלק האחורי של המשאית [ששינעה אותנו לאחת התחנות]. ביום הראשון נאנסתי והאונס מעולם לא פסק. אני מרגישה חולה כאשר אני מתקרבת לגבר. לא רק גברים יפנים, אלא כל הגברים, אפילו בעלי. אני רועדת בכל פעם שאני רואה דגל יפני”.
במושבת איי הודו המזרחיים ההולנדיים (כיום אינדונזיה), המשטרה הצבאית הקימה את התחנות וכלאה בהן נשים, לרבות מאות נשים אירופיות וייתכן שאף יותר. כמה נשים הוכנסו בכפייה גם לבתי קצינים ואולצו להפוך לשפחות מין שלהם. הן נחשבו למי ששפר עליהן גורלן, משום שכל אחת מהן נאנסה באורח קבע רק על ידי גבר אחד. באי ג׳אווה, נשים וילדות מוסלמיות רבות, לרבות כ־1,000 ממזרח טימור, נכלאו בתחנות ונאנסו על ידי חיילים. חלקן שונעו לתחנות באזורים אחרים. בין היעדים הנפוצים היו מזרח אינדונזיה, תאילנד, בורמה, מלאיה, האי גינאה החדשה ואזורים אחרים מחוץ למושבה. רבות מהן היו נערות בנות 14–19, לרבות ממשפחות בולטות מהמעמד הגבוה, שאבותיהן הונו בכך שנאמר להם שהן משונעות לעיר טוקיו ביפן או לסינגפור, כדי לרכוש השכלה או לעבוד כמלצריות וכשחקניות. כמה נשים שונעו גם מהאי פלורס. שם, כל הנשים והילדות האינדונזיות שהוחזקו בתחנות נאנסו על ידי 23 גברים מדי יום, ובהם קצין, שני נגדים ו־20 חיילים. כל אחת יועדה להיאנס על ידי 100 גברים מדי שבוע, וקיבלה מכל אחד כרטיס שאותו הצטוותה להציג כהוכחה לכך שגופהּ מספק את התפוקה. ילדה מוסלמית אינדונזית מהאי ג׳אווה בשם סיטי פאטימה העידה כי הובטח לה שמשנעים אותה לעיר טוקיו ביפן תחת האמתלה שתלמד שם, ובמקום זאת נלקחה להיאנס באחת התחנות הצבאיות באי פלורס.

במחוז באלי עם הגעתם של היפנים, נשים עברו התעללות מינית ולאחר מכן נכלאו בתחנות, עד שכל התחנות במחוז אוישו. נשים הולנדיות יועדו רק לקצינים משום שמשאב גופן נחשב למפתה ביותר. כ־400 ילדות הולנדיות יחד עם ילדות אירופיות נוספות ממחנות הפליטים שונעו לתחנות ונכלאו בהן. הוכנסו אליהן בכוח 65 נשים. אחרות שהתמודדו עם רעב במחנות הסכימו להצעות מזון ותשלום עבור עבודה שטבעה לא נחשף בפניהן לחלוטין. חלקן הקריבו את עצמן כדי להגן על הצעירות יותר. הילדות ההולנדיות נאנסו מדי יום ולילה והוכו על ידם באורח קבע. בעיירה בלורה נכלאו בשני בתים 20 נשים וילדות אירופיות. במשך תקופה של שלושה שבועות הנשים ובנותיהן נאנסו בברוטליות על ידי חיילים, שוב ושוב, כאשר יחידותיהם חלפו סמוך לבתים.
בפיליפינים כ־1,000 נשים וילדות נכלאו בתחנות, חלקן בנות 12. התחנות נפרסו בכל רחבי המדינה בתוך בסיסים צבאיים ומחוץ להם, מהאזור הצפוני של עמק קגאיאן ועד אזור דבאו שבדרום. בעיירה סן אילדפונסו, בבית מגורים לחיילים שנקרא ”הבית האדום” (בתעתיק: Bahay na Pula), הוחזקו נשים צעירות שאולצו להפוך לשפחות מין. הניצולה נרסיסה קלאבריה, שהוחזקה באחת התחנות בגיל 13 במשך 18 חודשים, העידה כי במהלך היום הנשים אולצו לבשל, לנקות ולכבס לחיילים, ומדי לילה נאנסו על ידם. ניצולה אחרת בשם פדנסיה דייוויד, שהוכנסה לתחנה על ידי חיילים בהיותה בת 14, אולצה לכבס בגדים ולבשל להם, ומדי לילה נאנסה על ידי 5–10 חיילים.
נשים מלנזיות מגינאה החדשה הוחזקו גם הן בתחנות. נשים שונעו לתחנות מהעיירה רבאול (כיום באזור פפואה גינאה החדשה), יחד עם כמה נשים יפניות־פפואניות מעורבות שנולדו לאבות יפנים ולאימהות פפואניות. הקפטן האוסטרלי דייוויד האצ׳ינסון־סמית העיד כי הוחזקו בתחנות גם ילדות יפניות־פפואניות צעירות. בתקופת כיבוש האי, 16,161 נשים פפואניות הוחזקו בתחנות ונאנסו על ידי חיילים. השבוי גורדון תומס, שהוחזק בעיירה רבאול, כתב ביומנו כי כל אישה ככל הנראה נאנסה על ידי 25–35 גברים מדי יום. מנתח ימי יפני בשם קנטארו איגוסה, שהוצב בעיירה, כתב בזיכרונותיו כי הנשים הצטוו לשטוף את איברי המין שלהן לאחר כל פעם שנאנסו, כדי שיהיו נקיים לשימוש על ידי אנשי הצבא הבאים בתור. אולם חלקן לא הצליחו לשטוף אותם ביעילות, בין היתר בשל חוסר ניסיון, וחלו במחלות מין, עד שאיברי המין שלהן היו כה נפוחים שהן ”בכו והתחננו לעזרה” לשווא. חיילים המשיכו לאנוס אותן על אף הזיהום וסבלן הרב.

במלאיה ילדות מוסלמיות הוכנסו בכוח לתחנות כדי שתיאנסנה על ידי חיילים. אישה מלאית שנאנסה ונכלאה באחת התחנות העידה: ”[הייתי] כמו בעל חיים, הם עשו לי בדיוק כמו שהם אוהבים. הייתי צריכה לציית לפקודות שלהם עד הכניעה”. במזרח טימור נכלאו בתחנות גם ילדות שטרם קיבלו אפילו וסת. ילדות אלו נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה נשחטה. בסין, בעיר שאנגחאי הכבושה, הצבא פתח תחנות עבור החיילים. בצפון מחוז חביי ילדות חווי מוסלמיות שונעו ל”בית הספר לילדות חווי” בהבטחה כוזבת שתקבלנה הכשרה כבדרניות, אולם הן נכלאו ואולצו להפוך לשפחות מין. בטאיוואן יותר מ־2,000 נשים נכלאו בתחנות על ידי הצבא. יותר ממחציתן היו קטינות. כ־100 נשים מיקרונזיות מלגונת טרוק באיי קרוליין נכלאו גם הן בתחנות.
הניצולה סוקי פאלקונברג, שהוחזקה באחת התחנות, העידה: ”חדירה סדרתית על ידי גברים רבים אינה צורה קלה של עינויים. הקרעים בפתח הנרתיק לבדם צורבים כמו אש על חתך. איברי המין שלך מתנפחים ונחבלים. הנזק לרחם ולאיברים פנימיים אחרים עלול גם הוא להיות עצום... השימוש בי כמזבלה ציבורית על ידי אותם גברים הותיר בי בושה עמוקה שאני עדיין חשה בעומק הבטן – זוהי מעין הרגשה קשה, כבדה וחולה שלעולם אינה נעלמת לחלוטין. הם ראו לא רק את גופי העירום וחסר האונים לחלוטין, אלא גם שמעו אותי מתחננת ובוכה. הם השפילו אותי לכדי משהו נמוך ומגעיל שסבל קשות מולם... אפילו שנים לאחר מכן, נדרש לי אומץ אדיר להעלות את המילים האלו על הדף, כה עמוקה החרפה התרבותית”.

הצבא והצי חילקו ליחידות קונדומים רבים בחינם, כדי לאפשר לחיילים לאנוס את הקורבנות ללא חשש שגופן יעביר מחלות מין מחייל לחייל. הקונדומים מותגו בשם ”התקפה מס׳ 1” (Attack No. 1), מתוך תפיסת איבר המין הגברי כנשק המלחמה האימתני ביותר, וגופן של האומללות כטריטוריה שהם כובשים בעיניהם המשועשעות. ההחלטה אם להשתמש בקונדומים הייתה בלעדית של החיילים, בעוד לנשים לא הייתה כל יכולת להתנגד כאשר הן נאנסו על ידי חיילים שלא השתמשו בהם. ביולי 1943 במלאיה הצבא חילק 1,000 קונדומים לחיילים במדינת נגרי סמבילן, ועוד 10,000 לחיילים במדינת פראק. ככל שהמלחמה נמשכה ובשל המחסור כתוצאה מהטבעת כמעט כל צי הסוחר היפני על ידי צוללות אמריקאיות, כך הטיפול הרפואי בקורבנות בתחנות הוזנח, משום שהציוד הרפואי האוזל נשמר לאנשי השירות. מכיוון שספינות יפניות הוטבעו בזו אחר זו על ידי הצוללות האמריקאיות, הלוגיסטיקה היפנית קרסה, ועל כן הוחלט לשטוף קונדומים ולעשות בהם שימוש חוזר, מה שהפחית את יעילותם. נשים הצטוו, לאחר שנאנסו על ידי אנשי צבא, לנקות את נוזלי הזרע שלהם מהקונדומים שבהם השתמשו, ולשמור אותם עבור החיילים הבאים בתור.
לפני שכוחות הצבא נמלטו מקרבות אבודים עם כוחות בעלות הברית, הם שחטו שבויות קוריאניות שהוחזקו בתחנות משום שלא היה להם עוד צורך במשאב גופן. בשנים 1944–1945, במהלך העמידה האחרונה של הכוחות היפניים, נשים שהוחזקו בתחנות נשחטו לעיתים קרובות או אולצו לשים קץ לחייהן בעצמן. בלגונת טרוק במיקרונזיה, 70 נשים נשחטו לפני המתקפה האמריקאית הצפויה, לאחר שחיל הים פירש בטעות את ההתקפה האווירית האמריקאית כהקדמה לנחיתת כוחות ארצות הברית. בבורמה, חלק מהנשים הקוריאניות שהוחזקו בתחנות הוצאו להורג באמצעות רימוני יד שהושלכו לתוך המחפורות שבהן הוחזקו, ואחרות באמצעות בליעת כדורי ציאניד שניתנו להן. במהלך הקרב על האי סאיפאן, נשים שהוחזקו בתחנות ניצלו את ההזדמנות ושמו קץ לחייהן בקפיצה מצוקים. בבורמה ובאיי האוקיינוס השקט, נשים שהוחזקו בתחנות נשחטו כדי שגופותיהן תספקנה מזון לחיילי הצבא המורעבים שהיו מנותקים באיים מרוחקים באוקיינוס השקט או לכודים בג׳ונגלים של בורמה. מכיוון שהשבויות הוחזקו בתחנות שהוקמו במחנות הצבא בשדות הקרב, רבות מהן נהרגו גם על ידי כוחות בעלות הברית בזמן שהכריעו את מערך ההגנה באוקיינוס השקט והשמידו מחנות יפניים.
לאחר כיבושו של האי ג׳אווה, כוחות בעלות הברית, כמו ההולנדים והאוסטרלים, התירו לכוחות היפנים להמשיך לשלוט באוכלוסייה ולאנוס נשים אינדונזיות מוסלמיות באי בהמוניהן. הגברים ההולנדים עצמם אנסו נשים אינדונזיות במשך מאות שנים, לרבות החזקתן בתחנות צבאיות עבור החיילים ההולנדים. לאחר המלחמה, במשך עשרות שנים, ניצולות לא סיפרו לבני משפחותיהן כי הן הוחזקו בתחנות, כדי להסתיר מהם את הביזוי שעברו. בתרבויות קונפוציאניות, כמו תרבויות סין וקוריאה, שבהן מין לפני הנישואים נחשב למביש, התעלמו מהניצולות והן נודו במשך עשרות שנים לאחר המלחמה. באופן מסורתי בתרבויות האלו, אישה שאינה נשואה חייבת להעדיף את צניעותה על פני חייה, וכל אישה שמאבדת את בתוליה לפני הנישואים מכל סיבה שהיא, מצופה ממנה לשים קץ לחייה. בחירת הקורבנות להמשיך לחיות הפכה אותן למנודות בשנים שלאחר המלחמה. נשים קוריאניות רבות חששו לחשוף שהן הוחזקו בתחנות, כדי שלא יתנערו מהן ושלא תנודינה עוד יותר. ראש עיריית אוסקה בשנים 2011–2015 ומנהיג־שותף של מפלגת השיקום של יפן, טורו השימוטו, הצהיר כי תפקידן של הנשים שנכלאו בתחנות ”בניגוד לרצונן” היה ”הכרחי”, משום שבין הקרבות חיילים חייבים ”לנוח”, כלשונו, על גופן של נשים.

2.20.3.1 עדותה של יאן ראף־או׳הרן (1944)
בפברואר 1944 קצינים יפנים בכירים הגיעו למחנה שבויים צבאי נטוש בעיירה אמבראווה באי ג׳אווה. הם הורו לכל הצעירות מגיל 17 לעמוד בשורה, כדי שיוכלו לבחור מביניהן את אלו עם הגוף שיסב לחיילים את העונג הרב ביותר. נבחרו עשר נשים ונערות, ובהן האישה האוסטרלית־הולנדית ממוצא אירי, ז׳אן אלידה ”יאן” ראף־או׳הרן, בת ה־21. היא ושש נשים צעירות נוספות הובלו על ידי קצינים לתחנה צבאית במבנה הולנדי ישן בעיר סמראנג. בבוקר הראשון הן צולמו, והתצלומים הונחו על המרפסת ששימשה כאזור קבלה, כדי שאנשי הצבא יוכלו, בזמן ההמתנה לתורם, לבחור את מי מהן ברצונם לאנוס. במהלך ארבעת החודשים הבאים, הצעירות נאנסו והוכו על ידי המבקרים בשיטתיות ביום ובלילה, ואלו שהתעברו עברו הפלות בכפייה. ראף־או׳הרן ניסתה להתנגד בכל פעם שנאנסה, אולם ללא הועיל. היא אף גזרה את שערה כדי שגופהּ לא יפתה את החיילים, אולם צעד זה השיג את התוצאה ההפוכה משום שגופהּ סקרן אותם עוד יותר.
בחברה שבה חיו הקורבנות, מי שנאנסה נחשבה לחרפה, ועל כן לאחר המלחמה, הן, לצד הורים רבים של הנערות הצעירות, אשר העריכו כי בנותיהם הוחזקו בתחנות, שתקו במשך עשרות שנים. ראף־או׳הרן שמרה על שתיקתה עד שנת 1992. ב־15 בפברואר 2007 היא העידה: ”סיפור אחד מעולם לא סופר, הסיפור המביש ביותר: סיפורן של ’נשים מנחמות’, וכיצד נשים אלו נתפסו בכוח בניגוד לרצונן כדי לספק שירותי מין לצבא הקיסרי היפני. לעולם לא אוכל לשכוח. ב’תחנות המנחמות’ הכו אותי ואנסו אותי ביום ובלילה באופן שיטתי. אפילו הרופא היפני אנס אותי בכל פעם שביקר כדי לבדוק אותנו לצורך איתור מחלות מין. במשך 50 שנה ’הנשים המנחמות’ שמרו על שתיקה. הן חיו בבושה נוראה, בתחושה של טינופת ולכלוך”.

2.20.4 יחידה 731 (1933–1945)
בשנים 1933–1945 פעלה יחידה 731 של הצבא היפני במנצ׳וריה, אשר פיתחה וייצרה מערכות נשק ביולוגי וכימי באמצעות ניסויים קטלניים בעשרות אלפי שבויים מסין, מברית המועצות וממדינות נוספות. שבויות שהוחזקו במתקן נאנסו על ידי שומריו. באחד המקרים, למשל, היה אמור להתבצע ניסוי בגופם של שבויים, אולם נותר לחוקר זמן פנוי, ועל כן הוא וחברו מהיחידה החליטו לבחור שתי שבויות ולאנוס אותן כדי ליהנות בזמן המתנתם. הם לקחו את המפתחות לתאים ופתחו תא שבו הוחזקה אישה סינית. אחד מהם אנס אותה. האחר פתח תא נוסף שבתוכו הוחזקה אישה סינית שעברה ניסוי בכוויות קור. כמה מאצבעותיה היו חסרות ועצמותיה היו שחורות בשל נמק שהתפתח בהן. הוא עמד לאנוס אותה על אף מצבה, אולם אז הבחין כי הנרתיק שלה מזוהם ומפריש מוגלה, ועל כן זנח את הרעיון, יצא ונעל את התא.
בעוד שכל אסיר זכר שימש לעיתים קרובות למחקר בודד, כדי שתוצאות הניסוי לא יושפעו ממשתנים נוספים, גופן של הנשים נתפס כמעבדת רבייה כוללת, ועל כן הן עברו ניסויים בקטריולוגיים, פיזיולוגיים ומיניים בו-זמנית. אחד הניסויים שבוצעו היה העברת מחלת העגבת במהלך יחסי מין בין גברים לנשים. בכל פעם נבחרו אסיר ואסירה שאחד מהם היה נגוע במחלה, והם הובלו לתוך חדר. את הניסויים ניהלו ארבעה או חמישה מחברי היחידה שלבשו בגדי מעבדה לבנים וכיסו את גופם לחלוטין, כך שרק עיניהם ופיהם נותרו גלויים. בחדר הם כפו על השבוי לאנוס את השבויה. הובהר להם כי כל מי שיעז להתנגד יוצא להורג בירייה. לאחר שאנס אותה, בוצעו בקורבן שנדבק ניתוחים בעודו בחיים (ויויסקציה) בשלבים שונים של המחלה לבחינת איבריו הפנימיים והחיצוניים ככל שהמחלה התקדמה.
שומרים רבים לעגו לשבויות שנאנסו ונדבקו וכינו את גופן כלי לנשיאת מחלות. הם כינו את הנרתיקים שלהן, שהיו נפוחים והפרישו דם ומוגלה בשל המחלה, ”לחמניות ממולאות ריבה”. מטרתו המוצהרת של מחקר נוסף הייתה בדיקת האפשרות התיאורטית להעברה אנכית (מאם לילד) של מחלות – ובפרט עגבת. הישרדות העובר והנזק שנגרם לאיברי הרבייה של האם היו מוקדי עניין במחקר. לצורך כך, שומרים ואנשי צוות אנסו את האסירות שנבחרו כדי לעבר אותן ולאחר מכן הוזרקו לגופן מחוללי מחלות. במקרים אחרים הם כפו על אסירים לאנוס אותן. אף שמספר רב של תינוקות נולדו כתוצאה מכך, לא נותרו ניצולים במתקן – גם לא ילדים – משום שההריונות הופסקו לבסוף באופן יזום או שהתינוקות נשחטו לאחר לידתם.

2.20.5 הפלישה הסובייטית למנצ׳וריה (1945)
בין 9 ל־20 באוגוסט 1945, הכוחות הסובייטיים פלשו וכבשו את מנצ׳וריה ואת חלקו הצפוני של חצי האי קוריאה שהיו בשליטת יפן. במהלך הפלישה והכיבוש, נשים וילדות יפניות נאנסו בהמוניהן על ידי חיילים סובייטים ובעלי בריתם המונגולים, כפי שאירע בעיר חרבין. הם אנסו אותן לעיתים קרובות בעידודה ואף בהשתתפותה של האוכלוסייה הסינית המקומית שהתנגדה לכיבוש היפני. במנצ׳וקוו, נשים נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים מדי יום, לרבות 75 אחיות רפואיות שעבדו בבית החולים הצבאי סונוו וילדות שבני משפחותיהן עבדו עבור הצבא ובמסילת הברזל בשדה התעופה בעיר ביי־אן. במהלך הכיבוש, כוחות נכנסו בכל יום לשדה התעופה ביי־אן, שבו שהו כ־1,000 פליטים יפנים, כדי לאנוס את ילדותיהם. בכל יום הם בחרו עשר ילדות. אלו שנבחרו נאנסו על ידם שוב ושוב. הסובייטים דחו את כל תחנוניהם של הקצינים היפנים להפסיק את האונס, והשיבו להם כי עליהם למסור לידיהם את נשותיהם כדי שיאנסו אותן משום שהן שלל המלחמה שלהם. בעיירה גגנמיאו הנקראת כיום גגנמיאו ג׳ן (ביפנית: 葛根廟鎭), נשים וילדים נאנסו על ידי חיילים, לעיתים לאחר שנשחטו. כוחות סובייטיים שהוצבו בעבר בעיר ברלין קיבלו אישור מהצבא האדום להיכנס לעיר שניאנג ל־”שלושה ימים של אונס”.
במהלך טבח גגנמיאו, יותר מ־1,000 נשים וילדים נאנסו ונשחטו על ידי חיילים ופורעים סינים מקומיים חמושים. במקרה אחר, אישה יפנית נאנסה על ידי תושבים לאחר שילדהּ נשחט על ידי חיילים. אישה אחרת, שילדהּ נשחט אף הוא על ידי חיילים, הופשטה מכל בגדיה על ידי תושבים ושדיה נכרתו במגל. ב־14 באוגוסט, נשים מתוך קבוצת משפחות שניסו להימלט מיישוביהן, עם המנהיג המקומי יאמדה טאמי, לעיר מודאנג׳יאנג, נאנסו על ידי חיילים. ב־15 באוגוסט, קבוצה נוספת של נשים שניסו להימלט לעיר חרבין, יחד עם המנהיגה המקומית איקדה הירוקו, ולבסוף שבו ליישוביהן, נאנסו על ידי חיילים. בחלקו הצפוני של חצי האי קוריאה, נשים יפניות וקוריאניות נאנסו אף הן על ידי חיילים. נשים יפניות רבות נישאו לגברים מנצ׳ורים מקומיים (בעיקר סינים), בתקווה שהם יגנו עליהן מפני חיילים סובייטים. הן הושארו מאחור ונודעו ביפן כ”נשות מלחמה נטושות” (בתעתיק: zanryu fujin).

2.20.6 קרב אוקינאווה (1945)
במהלך המלחמה, יפן הזהירה לעיתים קרובות את תושביה כי אם המדינה תובס, כל הנשים היפניות קודם תיאנסנה על ידי חיילי בעלות הברית, ולאחר מכן הן תישחטנה על ידם. על כן היה על החיילים והאזרחים באזורים שנכבשו להישמע לפקודות להילחם עד מוות או לשים קץ לחייהם. כתוצאה מכך, ביולי 1944, נשים באי סאיפאן שמו קץ לחייהן בהתאבדויות המוניות, לרבות בקפיצה מצוק בנזאי ומצוק ההתאבדות. בין אפריל ליוני 1945, כוחות בעלות הברית פלשו לאי אוקינאווה וכבשו אותו. עם נחיתת הנחתים האמריקאים באי, הם סרקו כפר שלם בחצי האי מוטובו. כל הגברים הצעירים גויסו למלחמה, ועל כן מצאו הנחתים רק נשים, ילדים וקשישים. תוך ניצול המצב, הם החלו לצוד נשים לאור יום כדי לאנוס אותן. אלו שהסתתרו בכפר או במקלטים הסמוכים נגררו החוצה בזו אחר זו, ותוך זמן קצר כל נשות הכפר נפלו לידיהם. נשים רבות נאנסו על ידי כוחות אמריקאים במהלך הקרב עצמו, ועד 10,000 נשים נאנסו על ידי החיילים הפולשים ואלו שנחתו בהמשך במהלך הכיבוש. נוכח הרעב, החיילים לעיתים אף לא נזקקו להפעלת כוח, שכן הם הבהירו לקורבנות כי המוצא היחיד שלהן לקבל מזון ולמעשה לשרוד הוא להיאנס על ידם בכניעה. חלקן אף הושאו להם בכפייה כדי שיוכלו להמשיך לאנוס אותן באורח קבע.
האונס היה כה נפוץ, עד כי רוב תושבי האי מעל גיל 65 (נכון לשנת 2000) הכירו אישה שנאנסה או שמעו עליה. נשים רבות נאנסו בברוטליות חסרת רחמים, וכתוצאה מכך חלקן נותרו עם פגיעות גופניות חמורות. למעשה, לא רק נשים יפניות נאנסו על ידי חיילים, שכן מספיק היה להיות אישה בעלת מראה מזרח־אסייתי כדי להיות בעיניהם ”ראויה” להיאנס על ידם, כפי שקרה למשל לכמה שפחות מין קוריאניות שהיפנים שינעו בכוח לאי. באחד המקרים, אנשי הרגימנט הרביעי של הנחתים צעדו דרומה ועברו על פני קבוצה של כעשרה חיילים שהתקבצו יחד במעגל צפוף סמוך לכביש. רב־טוראי שצעד עימם העיד כי החיילים נראו ”די נלהבים” והניח שהם משחקים בקראפס (הימורים בקוביות), ”ואז כאשר חלפנו על פניהם, יכולתי לראות שהם אונסים אישה מזרחית, כל אחד בתורו. הצוות שלנו המשיך לצעוד כאילו שום דבר חריג לא קרה”. במקרה אחר, שלושה נחתים אפרו־אמריקאים בני 19–20, טוראי ג׳יימס ד׳ רובינסון, טוראי ג׳ון מ׳ סמית וטוראי אייזק סטוקס, נהגו להגיע מדי שבוע לכפר קאצויאמה. הם הורו בכל פעם לתושבים לאסוף את כל הנשים והילדות המקומיות כדי לאנוס אותן במה שנתפס בעיניהם המשועשעות כ”טקס שבועי”. לאחר שהן רוכזו באלימות, הן הובלו בכוח לגבעות הסמוכות ושם נאנסו על ידם.
במהלך הקרב, נשים אוקינאוויות נאנסו גם על ידי חיילים יפנים שראו באוקינאווים נחותים כמו הסינים והקוריאנים. בחודש יוני, לאחר שהתברר כי הצבא היפני הובס, זו הפכה לתופעה נפוצה. הם ידעו כי קיים סיכוי קלוש שישרדו בשל איסור הצבא על כניעה, ועל כן החליטו ליהנות מגופן לפני מותם. חלק מהנשים שנאנסו התעברו וילדו ילדים דו־גזעיים. אחרות התעברו, אולם לא ילדו ילדים משום שנשחטו מייד לאחר שנאנסו או שעברו הפלות בתנאי שדה על ידי מיילדות כפריות – חלקן עוד לפני שהבעלים שלהן שבו מהמלחמה. הניצולות נחשבו לחרפה, ועל כן כמעט כולן שמרו על שתיקה בשל הפחד, והאונס שעברו נשמר כסוד מלוכלך. רבות נותרו מאחור. דיווחים על מעשי אונס שכן התקבלו זכו להתעלמות גורפת מצד המשטרה הצבאית. יותר מחמישה עשורים לאחר תום המלחמה, נשים שנאנסו עדיין לא העזו לדבר.

2.20.7 כיבוש יפן (1945–1952)
ב־15 באוגוסט 1945, יפן הודיעה על כניעתה. היפנים היו מודעים היטב להיסטוריה שבמהלכה חיילי צבא יפן אנסו את נשותיהם ואת בנותיהם של המובסים בסין ובמקומות אחרים, והניחו שחיילי הכיבוש של בעלות הברית ינהגו באופן דומה. על כן ממשלת יפן ומספר ממשלות מחוזיות פרסמו אזהרות לנשים הקוראות להן להישאר בבתיהן ובחברת גברים שיגנו עליהן. המשטרה במחוז קנאגאווה, שם היו צפויים האמריקאים לנחות תחילה, קראה לנשים צעירות ולילדות להימלט מהאזור. כמה רשויות מחוזיות קראו לנשים לשים קץ לחייהן לפני שהן נאנסות, ואם לא התאפשר הדבר – אזי מייד לאחר שנאנסו. הן קראו ליישם ”חינוך מוסרי ורוחני” כדי לאכוף את ההוראה הזו. עם הגעתם של כוחות הכיבוש, נשים החלו להיאנס על ידם בהמוניהן. במהלך מבצע אוקינאווה ותחילת הכיבוש האמריקאי, אלפי נשים באיי ריוקיו נאנסו על ידי חיילים. בחודש הראשון נאנסו על ידם לפחות 3,500 נשים. במהלך השבועות הראשונים של הכיבוש, בנמלי צי כמו בערים יוקוסוקה ויוקוהמה, נשים נאנסו לעיתים קרובות. כאשר צנחנים אמריקאים נחתו בעיר סאפורו, נשים נאנסו על ידם קבוצתית ולאחר מכן חלקן שמו קץ לחייהן. נשים יפניות שהתחננו בפני חיילים למזון נאנסו על ידם, ולעיתים קיבלו מהם מזון לאחר מכן.
ב־4 באפריל 1946, קרוב לחצות, כ־50 חיילים שהגיעו בשלוש משאיות תקפו את בית החולים נקאמורה ברובע אומורי, כדי לאנוס את הנשים ששהו בו. עם הישמע שריקת משרוקית שהייתה עבורם האות לכך שניתן להתחיל לאנוס אותן, הם אנסו יותר מ־40 מטופלות וכ־37 נשות צוות במשך שעה. אחת הנשים החזיקה את תינוקתה בת היומיים. התינוקת הושלכה על הרצפה וכתוצאה מכך נהרגה, ולאחר מכן האם נאנסה על ידם. מטופלים גברים שניסו להגן על הנשים נטבחו. ב־11 באפריל, בין 30 ל־60 חיילים אמריקאים ניתקו את קווי הטלפון לבניין מגורים בעיר נגויה, ובה בעת אנסו נשים וילדות רבות בנות 10–55 ששהו בו, באין מפריע. במקרה אחר, ילדה בת עשר מהעיר טוקיו נאנסה למוות על ידי שני חיילים. גופתה נמצאה קרועה באורח קשה במכונית לאחר שאיבדה דם רב. כמות ניכרת של דם הצטברה במושב האחורי, שם נמצאה גם גופייה ספוגה בדם. בערים יוקוסוקה וטאטיאמה, נשים רבות ששהו לבדן בבתיהן נאנסו על ידי חיילים באיומי אקדח או בתואנת שווא כי הגיעו לתת להן כסף. אפילו במשרדי ממשלה ובמקומות ציבוריים אחרים, נשים ששהו לבדן נאנסו. בעיר מוסאשינו, תלמידות בית ספר יסודי נאנסו קבוצתית.

נשים נאנסו גם על ידי אנשי כוח הכיבוש של חבר העמים הבריטי שהוצבו ביפן, אשר כלל כוחות אוסטרליים, בריטיים, הודיים וניו זילנדיים. הן נאנסו לעיתים קרובות על ידי חיילים אוסטרליים. ניצולה העידה: ”רוב האנשים בקורה נותרו בתוך בתיהם והעמידו פנים שאינם יודעים דבר על מעשי האונס שביצעו כוחות הכיבוש. החיילים האוסטרליים היו הגרועים ביותר. הם גררו נשים צעירות לתוך הג׳יפים שלהם, לקחו אותן להר ואנסו אותן. שמעתי אותן צורחות לעזרה כמעט מדי לילה”. קצין בצבא האוסטרלי, אלן קליפטון, ששירת כמתורגמן וכחוקר, העיד: ”עמדתי ליד מיטה בבית חולים. עליה שכבה ילדה מחוסרת הכרה, שערה הארוך והשחור מפוזר בפראות על הכרית. רופא ושתי אחיות פעלו להחיות אותה. שעה לפני כן היא נאנסה על ידי 20 חיילים. מצאנו אותה במקום שבו השאירו אותה, על חלקת אדמה נטושה. בית החולים היה בהירושימה. הילדה הייתה יפנית. החיילים היו אוסטרלים. הגניחות והיללות [שלה] פסקו והיא נותרה שקטה. עיוותי הייסורים שעל פניה נעלמו, ועורה החום והרך היה חלק ונטול קמטים, מוכתם בדמעות כמו פניה של ילדה שבכתה עד שנרדמה”.
במהלך עשרת הימים הראשונים לכיבושו של מחוז קנאגאווה, דווח כי 1,336 נשים נאנסו. בספטמבר 1945, בעיר יוקוהמה, דווח כי 119 נשים נאנסו. ב־3 בספטמבר, למשל, אישה נאנסה קבוצתית על ידי 27 חיילים. בשנת 1946 דווח כי 301 נשים נאנסו, בשנת 1947 – 283 נשים, בשנת 1948 – 265 נשים, בשנת 1949 – 312 נשים, בשנת 1950 – 208 נשים, בשנת 1951 – 125 נשים, ובשנת 1952 – 54 נשים. אולם נתונים אלו מייצגים שבריר בלבד מכלל המקרים, שכן הם מתייחסים, כאמור, למקרים מדווחים בלבד. הקורבנות שנאנסו נחשבו לחרפה ביפן, ועל כן כמעט כולן נמנעו מדיווח בשל הפחד. מקרים שבכל זאת דווחו צונזרו והושתקו על ידי הצבא או שלא טופלו בחומרה. עם תחילתו של הכיבוש, דיווחה העיתונות היפנית על מקרי אונס במשך שבועיים. בתגובה לכך, ב־10 בספטמבר, הטילו המפקד העליון של כוחות בעלות הברית והרשויות האמריקאיות צנזורה נרחבת ומיידית על כל התקשורת היפנית. צנזורה זו כללה חוקי עיתונות וצנזורה מוקדמת שאסרו על פרסום מעשי אונס שבוצעו על ידי כוחות הכיבוש, לרבות כל הדוחות והסטטיסטיקות, ואף אסרו על עצם האזכור של קיום הצנזורה. הצנזורה נמשכה עד סיום הכיבוש בשנת 1952.

2.20.7.1 תחנות אונס לכוחות הכיבוש (1945–1946)
בשנת 1945, עם כניעתה, צפתה יפן כי נשים וילדות יפניות תיאנסנה בהמוניהן על ידי כוחות בעלות הברית במהלך הכיבוש. על כן ב־21 באוגוסט החלה להקים בעצמה ובמהירות מערכת רחבה של תחנות אונס צבאיות שבהן תוחזקנה נשים ונערות שנחשבו ממילא ל”טמאות”, כמו זונות וכאלו שכבר נאנסו, כדי שמשאב גופן יספק את דחפיהם הברוטליים של יותר מ־300,000 חיילי בעלות הברית. הצידוק הממסדי היה שמהלך זה יגן על כלל הנשים והילדות מפני אונס. התחנות הוקמו באזורים שבהם הוצבו הכוחות. פקידי ממשלה כינו את הנשים שהוחזקו בהן ”סכרים פטריוטיים” המונעים אונס המוני של נשים וילדות טהורות ומגינים על צניעותן. בטקס שנערך בהשתתפותם של פקידי ממשל ומשטרה הוקראה ה”שבועה” הבאה: ”באמצעות הקרבתן של אלפי ’אוקיצ׳יות של תקופתנו’, אנו בונים שובר גלים כדי לעצור את הגלים המשתוללים ולהגן על טוהר הגזע ולטפחו”. הכינוי ”אוקיצ׳יות” נגזר משמה של סאיטו קיצ׳י (שהייתה ידועה כ”אוקיצ׳י”) – משרתתו של טאונסנד האריס, הקונסול האמריקאי הראשון ביפן (1856–1861) – אשר אולצה להקריב את גופה ולספק אותו מינית באורח קבע בשירות האימפריה היפנית.
ממשלת יפן הקימה את איגוד הפנאי והשעשועים (RAA, ביפנית: 特殊慰安施設協会 ובתעתיק: Tokushu Ian Shisetsu Kyōkai) כדי שינהל את התחנות, והציבה בתוכן 55,000 נשים. התחנות כונו בלעג ”תחנות מנחמות” ו”מתקני ניחומים”, והנשים והנערות כונו ”נשים מנחמות”, משום שגופן הסב לחיילים עונג כה רב, עד שבעיניהם המשועשעות הוא ניחם אותם על קשיי המלחמה. התחנות כונו בלעג גם ”בתי זונות”. נשים מהמעמד התחתון הוקרבו והוכנסו לתחנות כדי להגן על הנשים מהמעמדות הגבוהים יותר. שיתוף הפעולה בין המשטרה לרשויות הרפואיות באכיפת משטר ומשמעת על נשים שנחשבו לטמאות לא הותיר לאלו שנאנסו ברירה מלבד לשים קץ לחייהן.
מתחילת הכיבוש, פקידי צבא של בעלות הברית שיתפו פעולה עם המהלך, ובספטמבר 1945 מפקדים אמריקאים ביקשו מהמערכת היפנית להקים את התחנות עבור חייליהם, ואף הציעו את עזרתה של המשטרה הצבאית במידת הצורך. הדחף של חיילי בעלות הברית לאנוס נשים יפניות היה כה עז, שבעוד התחנות היו עדיין בתהליך הקמה וחלקן טרם היו מוכנות לפתיחה, מאות חיילים פרצו לשתיים מהתחנות ואנסו את כל הנשים שהוחזקו בהן. בעיר יוקוהמה, יותר מ־100 חיילים אמריקאים פרצו לאחת התחנות ואנסו 14 נשים שהוחזקו בה. עד 70,000 נשים יפניות הוחזקו בתחנות ואולצו לספק מינית חיילים אמריקאים. הן נאנסו לעיתים קרובות. המשטרה הצבאית וחיילים דרשו מהן לעיתים ”שירות” בחינם או החזרים כספיים. הקורבנות התקשו להתלונן בשל יחסי הכוחות בין המשטרה היפנית לחיילי בעלות הברית. קציני רפואה אמריקאים הקימו תחנות פרופילקטיות שחילקו עשרות אלפי קונדומים בשבוע ברבעי החלונות האדומים ובתוך התחנות הגדולות, אולם בכל זאת חלה עלייה עצומה במחלות מין בקרב החיילים. זו הייתה אחת הסיבות לכך שבתחילת 1946 נסגרו התחנות שפעלו בחסות רשמית. כתוצאה מכך, מספר הנשים שנאנסו מחוץ לתחנות, שעמד על כ־40 ביום, זינק לממוצע של 330 ביום לאחר סגירתן. נתון זה ממחיש כי הממסד היפני הצליח באמצעותן להגן על נשים רבות מפני אונס.

2.21 מלחמת השחרור של בנגלדש (1971)
מלחמת העצמאות של בנגלדש התנהלה בשנת 1971 במזרח פקיסטן ובגבולות הודו, בין צבא פקיסטן ומיליציות אסלאמיות וביהאריות לבין גרילה בנגלית והודו. מניעי פקיסטן ותומכיה היו שימור שלטונה, דיכוי הלאומיות הבנגלית, סילוק ההינדים והחזקת משאבים, לצד לחימת הבנגלים לעצמאות ולנקמה, ולחימת הודו להחלשת פקיסטן ולבלימת נהירת עקורים. במרץ תקף צבא פקיסטן בדאקה וברחבי החבל, כלא מנהיגים, פירק יחידות בנגליות מנשקן, ובסיוע המיליציות פשט על אוניברסיטאות ויישובים והמית חיילים, אזרחים, הינדים ואנשי רוח. הגרילה באימון הודו פגעה בתשתיות, בספינות, בצבא, בביהארים ובתומכי משטר, ובדצמבר הפציצה פקיסטן בהודו, שלחמה במזרח ובמערב וכבשה עם הגרילה את דאקה. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, מארבים וחבלה, הסגר ימי ומיקוש, הפצצות אוויריות, שריון, ארטילריה, ירי, כידונים, הצתות והכאה. התוצאות היו הרג המוני של אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שביית רבבות חיילים פקיסטנים, כליאה ושלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת אלפי יישובים, מקדשים ותשתיות, עקירת מיליונים וקריסת שלטון פקיסטן במזרח.
במהלך המלחמה, בין 200,000 ל־400,000 נשים וילדות בנגליות מכל הקאסטות והדתות (הינדואיות ומוסלמיות), ואולי אף יותר, נאנסו על ידי אנשי צבא פקיסטן ומיליציות פרו־פקיסטניות. הן נאנסו בשיטתיות ובברוטליות חסרת הבחנה, כחלק מאסטרטגיה צבאית מכוונת ומאורגנת. גברים במערב פקיסטן האמינו כי ההינדואים הם נחותים, ועל כן נשים וילדות הינדואיות היו המטרות העיקריות. נשים הינדואיות נאנסו קודם לעיתים קרובות, ולאחר מכן נשחטו, וכידונים הוחדרו לתוך איברי המין שלהן. מנגד, נשים בנגליות מוסלמיות נתפסו כהינדואיות או כבעלות סממנים הינדואיים, וכמי שמאגר הגנים שלהן זקוק ל”תיקון” באמצעות עיבורן בכוח כחלק מתכנונם של הפקיסטנים המערביים ליצירת גזע חדש. על כן הן נאנסו ועוברו בכפייה באופן מכוון על ידי החיילים והקצינים, ולאחר מכן הושארו בחיים כדי לכפות עליהן ללדת צאצאים ”מתוקנים”. בהתאם לדמוגרפיה של בנגלדש, 80% מהנשים שנאנסו היו מוסלמיות. מנהיגי הדת (לרבות אימאמים, מולאים ומוציאי פתווה ממערב פקיסטן) הכריזו בגלוי כי הכוחות רשאים לאנוס נשים בנגליות משום שמשאב גופן הוא למעשה ”שלל המלחמה” ו”רכוש ציבורי” (בתעתיק: gonimoter maal). ילדות שאינן הינדואיות הצטוו לדקלם תפילות מוסלמיות. אלו שלא ידעו נאנסו, בעוד אלו שידעו היו עשויות להינצל.

השירות החשאי של פקיסטן (המודיעין הבין־שירותי) הקים בשיתוף פעולה עם המפלגה הפוליטית ג׳מאעת־א־אסלאמי מיליציות אסלאמיסטיות פרו־פקיסטניות, כמו אל־באדר וא־שאמס, שהוכוונו לאנוס נשים בנגליות. נשים נאנסו גם על ידי לוחמים בנגליים מקומיים ששיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים במהלך פשיטות על כפרים, כמו מיליציית ראזאקר. חברי מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי וכמה ממנהיגיה שהפסידו בבחירות בבנגלדש שיתפו פעולה עם הכוחות הפקיסטניים באונס הנשים. בין המעורבים היו מנהיגים בכירים כמו מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי מוטיור רחמן ניזאמי; סגן מנהיג מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי דלוואר חוסיין סיידי; חבר מיליציית ראזאקר אבול קאלאם אזאד; והמנהיגים גולם עזאם, סלאח א־דין קאדר צ׳אודרי ועלי אחסן מוחמד מוג׳היד. ב־25 ביולי תכנן וייעץ העוזר הבכיר למזכיר הכללי של מפלגת ג׳מאעת־א־אסלאמי, מוחמד כמארוזאמאן, לאנוס נשים בכפר שוהאגפור. חבר במיליציית ראזאקר, עבדול קאדר מוללה, אנס נשים וקטינות בתחום מירפור. הגנרל אמיר עבדאללה ח׳אן ניאזי, שפיקד על הצבא הפקיסטני בבנגלדש, נהג להצהיר בנוכחות קצינים כיצד צבאו ינהג בנשים הבנגליות: ”אני אשנה את גזעה של אומת הממזרים הזו” (בתעתיק: Main iss haramzadi qom ki nasal badal doonga), כלומר, חייליו יאנסו אותן ובכך יכפו עליהן ללדת צאצאים מגזע ”מתוקן”.
הטקטיקה בכיבושן של עיירות הייתה כדלקמן: בשלב הראשון, חיל הרגלים הושאר מאחור וארטילריה הוכנסה קדימה. הופגזו בתי החולים ובתי הספר, מה שהוביל לכאוס מוחלט בעיירות. בשלב השני, חיל הרגלים נכנס ומיין את התושבים על פי מינם, מלבד ילדים קטנים. הנשים הוכנסו למתחמי אונס ייעודיים תחת שמירה כדי שגופן יהיה זמין עבור החיילים. בפשיטות של כוחות מיחידות צבא וממיליציות על כפרים, גברים נטבחו בדפוס נרחב שחזר ונשנה, בעוד נשים קודם נאנסו בתוך הכפרים עצמם, לעיתים קרובות מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלק מהנשים נאנסו שוב ושוב עד שמתו. אחרות שנותרו בחיים נשחטו. מנגד, נשים מוסלמיות ביהריות שהתגוררו בבנגלדש נאנסו בהמוניהן על ידי לאומנים בנגליים, משום שהקהילה הואשמה בתמיכה בפקיסטן. נשים נאנסו בהמוניהן גם על ידי המורדים הבנגליים ממיליציית מוקטי בהיני. בליל 25 במרץ נשים ממשפחות מוסלמיות נאנסו על ידי הכוחות הבנגליים ומיליציות שהוצבו במזרח פקיסטן, ושדיהן של חלקן נכרתו בסכינים שעוצבו במיוחד. רבות מהן היו פליטות ממדינת ביהר בהודו שבני משפחותיהן בחרו בפקיסטן בזמן מהומות החלוקה בשנת 1947. בסוף 1971, כאשר הודו פלשה לבנגלדש, נאנסו נשים בנגליות גם על ידי כוחות צבא הודו.

ב־17 באפריל חבר בכוחות ראזאקר המקומיים מהכפר רמצ׳נדרפור, קנאן אודין סרקר, הבטיח מעבר בטוח להודו ל־50 משפחות הינדואיות מהאזורים הסמוכים במחוז שרפור, מתת־המחוזות בדרגנג׳ ובירמפור, ומהכפרים כולאהאטי ואפתאבגאנג׳. אולם לאחר שרוכזו, הן נכלאו בכפר בראיהאט (כיום בתת־המחוז פולבארי). אנשי מיליציות ראזאקר ואל־באדר בזזו את כספן ואת תכשיטיהן. לאחר מכן חבר נוסף ממיליציית ראזאקר שהיה מקורב לסרקר הודיע לצבא פקיסטן על כליאתן. בשעה 11:00 הן הובלו על ידי צבא פקיסטן לכפר אקירה, 100 מטרים מדרום לכפר בראיהאט. הן הצטוו לעמוד בשתי שורות סמוך לבריכה: הגברים בשורה הראשונה, ואילו הנשים והילדים בשורה השנייה. לאחר מכן נורו צרורות ממקלעים לעבר השורה הראשונה, בעוד נערים וילדים נדקרו למוות בכידונים. לאחר שהחיילים טבחו בהם, הם הפנו את תשומת ליבם לנשים ולילדות שבשורה השנייה ואנסו את כולן קבוצתית ובברוטליות במקום.
מתחילת המלחמה הורו אנשי מיליציית ראזאקר המקומיים, בפיקודו של מדריץ׳ עלי, לתושבי כפר נאריה להתאסלם ולהשיא בכפייה את ילדותיהם לנערים מוסלמים כדי להינצל מההתקפה על הכפר. התושבים סירבו, ואנשי המיליציה איימו שילמדו אותם לקח. ב־5 במאי הגיעו רגלית 12 חיילים ממחנה שרפור לכפר דרך הכפר סאדוהאטי הסמוך. הכפר היה מאוכלס בעיקר בהינדואים עניים ונחשלים שהתפרנסו מעבודות כפיים. הוא היה מוקף בגבעות רבות, מה שהפך אותו לבלתי נגיש בעונת הגשמים, שבה סירות כפריות נותרו אמצעי התחבורה היחיד אליו וממנו. עם הגעת החיילים לכפר ניסו התושבים שנותרו להימלט על נפשם, אולם משתפי הפעולה המקומיים מהמיליציות ראזאקר ואל־באדר מנעו זאת מהם. יותר מ־100 תושבים נלקחו בשבי והובאו לביתו של קאמיני קומאר דב, תושב הכפר, שם הוחלט לטבוח בגברים ואילו את הנשים לאנוס. הנשים והילדים הופרדו מהגברים ונכלאו בחדר, ואילו הגברים הועמדו בשורה ונטבחו בירי צרורות. לאחר מכן הנשים נאנסו על ידי החיילים.

כאשר צבא פקיסטן התפרס מהעיר דאקה לעבר המחוזות, ניסו ההינדואים להימלט מבנגלדש כדי למצוא מקלט בהודו השכנה. בדרכם חשבו שמצאו מחסה בכפר המרוחק באושגארי באיחוד דמרה. ב־13 במאי נכנס הצבא, בסיוע משתפי פעולה מקומיים, לאזור דרך נהר בוראל וחסם את הכפר. משתף פעולה בשם אסד הוביל את הכוחות לכפר. עם רדת החשיכה נגררו הגברים החוצה מבתיהם והועמדו בשורה כדי שקודם יצפו בנשותיהם נאנסות. לאחר מכן הובאו הנשים, הושכבו על הקרקע ומול עיניהם נאנסו על ידי החיילים. לאחר שהחיילים באו על סיפוקם, הם טבחו בכל הגברים ובכל הנשים שאנסו (כ־350 תושבים), והציתו את בתיהם.
ב־26 במאי הגיעה בחשאי קבוצה של חמישה חיילים בפיקודו של קפטן שופאיאת מהעיירה פטואחאלי בסירת מנוע. מבוקר ה־27 במאי פשטו החיילים ומשתפי הפעולה המקומיים על העיירה בארגונה. מהבוקר ירד גשם ללא הרף ורוב התושבים נותרו בבתיהם. הם לא היו מודעים לפשיטה ועל כן לא הייתה להם הזדמנות להימלט מהעיירה. עד הערב לקחו החיילים בשבי כ־500–600 תושבים (מתוכם כ־150 נשים), קשרו אותם בחבלים והובילו אותם לבית הסוהר התת־מחוזי בעיירה. הנשים הופרדו מהגברים והוכנסו למחלקת נשים. בהמשך נהגו החיילים להיכנס למחלקה ולבחור נשים לאנוס על פי טעמם. מי שהעזה לסרב להיאנס על ידם בכניעה, ספגה בעיטות והוכתה בקתות הרובים ולעיתים נורתה למוות. לאחר מכן הובלו כל הנשים למחלקה ריקה סמוכה, שם נאנסו קבוצתית על ידי החיילים לאורך כל הלילה. חלקן נלקחו להיאנס גם בבית בונגלו של מחלקות B ו־C, שם הקימו הכוחות החמושים של הצבא את המחנה הזמני שלהם. בבוקר הושבו הנשים למחלקה עם כתמי דם על גופן כתוצאה מהאונס שעברו.

בליל 6 באוקטובר פשטה קבוצה של 60–65 אנשי מיליציית ראזאקר חמושים, בפיקודם של איסכנדר עלי מרידה, מוקול אחמד באדשה, אנסאר עלי ח׳ליפה וסייד האולדר, על בתיהן של משפחות הלדר ומיטרה בכפר אנגולקטה. הם פרצו את הדלתות וקשרו את הגברים, את הנשים ואת הילדים. לאחר מכן אנסו את הנשים, ורק לאחר שבאו על סיפוקם לקחו 37 גברים קשורים בחבלים להשמדה.
בתום המלחמה הצהיר בגאווה חייל מערב־פקיסטני: ”אנו הולכים, אולם אנו מותירים את הזרע שלנו מאחור”. מספר עצום של נשים נותרו מעוברות, ובין 25,000 ל־250,000 נשים אולצו ללדת. במהלך שלושת החודשים הראשונים של שנת 1972 נולדו 30,000 תינוקות, ו־170,000 נשים ונערות עברו הפלות, מתוכן כ־5,000 בהפלות עצמאיות. חלק מהתינוקות נשלחו לאימוץ מחוץ למדינה, בנוהג שעודד הנשיא המייסד של בנגלדש, מוג׳יבור רחמן, שהצהיר: ”איני רוצה את הדם המזוהם הזה במדינה הזאת”. נשים רבות שמו קץ לחייהן. מרבית הקורבנות נדבקו בזיהומים המועברים במגע מיני. הניצולות אולצו להתמודד לא רק עם הפציעות הפיזיות והטראומה, אלא גם עם חברה מוסלמית שמרנית ועוינת שראתה בהן סמל לזיהום חברתי, השפלה וחרפה ואף כינתה אותן בלעג ”זונות” (בתעתיק: Barangonara). הן נודו על ידי הבעלים שלהן ועל ידי בני משפחותיהן וקהילותיהן, ורק מעטות יכלו לשוב למשפחותיהן ולבתיהן. גברים מעטים הסכימו לשאת אותן, ואלו שכן, ציפו שהמדינה תפצה אותם בנדוניה גדולה. הנשים שבכל זאת נישאו עברו לרוב התעללות, ומרביתן ננטשו לאחר שהבעלים שלהן קיבלו את הנדוניה. הקורבנות נותרו ללא תמיכה רבה מהמדינה או מהקהילה.

2.21.1 מחנות אונס פקיסטניים (1971)
במהלך המלחמה, הצבא הקים גם מחנות אונס צבאיים עבור החיילים ואנשי המיליציות. ילדות כבנות 8 ועד נשים כבנות 75 נלקחו בשבי והוחזקו כשפחות מין בתוך צריפים שנקראו בלעג ”בתי זונות”. רבות מהן נאנסו בהמוניהן יחד, ולעיתים מייד לאחר מכן, הן נשחטו בשחיטה המונית. אחרות הושארו בחיים ונאנסו שוב ושוב. רבות מהן לבסוף נשחטו או שמו קץ לחייהן. חלקן השתמשו בשיער ראשיהן כדי לתלות את עצמן. בתגובה, החיילים גזזו את שערותיהן של הנשים. בחודשים מרץ ואפריל, 563 נערות נלקחו בשבי והוחזקו על ידי הצבא במחנה אונס. כולן התעברו. הצבא החל לשחררן רק לאחר שהן כבר היו בין החודש השלישי לחמישי להיריונן, והפלות לא היו אפשריות. הצבא החזיק נשים רבות במחנות אונס גם בתוך אזור העיר דאקה. מרביתן נלכדו באוניברסיטה ובבתים פרטיים. קצינים לא רק שהתירו לפקודיהם לאנוס אותן, אלא גם השתמשו בהן כשפחות מין בעצמם. חלק מהנשים שועבדו כזונות.
באחד המקרים, שתי אחיות בשם עלייה וליילי הוחזקו במחנות אונס. עלייה שונעה על ידי הצבא למחנה אונס כאשר הייתה בת 13, שם היא נאנסה קבוצתית שוב ושוב במשך שבעה חודשים. היא הייתה בחודש החמישי להיריונה כאשר שבה לביתה. ליילי הייתה כבר הרה כאשר נלקחה בשבי על ידי הכוחות החמושים והוכנסה למחנה אונס. כתוצאה מכך, היא הפילה. שתיהן העידו כי בזמן שנאנסו הוטחו בהן עלבונות. נערה אחרת בשם חדיג׳ה, בת 13, נלקחה בשבי על ידי קבוצת חיילים בעת שהייתה בדרכה לבית הספר עם ארבע ילדות נוספות. חמשתן הוכנסו למחנה אונס ברובע מוחמדפור בעיר דאקה, שם הוחזקו ונאנסו במשך שישה חודשים, עד תום המלחמה.

2.22 הכיבוש האינדונזי במזרח טימור (1975–1999)
הכיבוש האינדונזי במזרח טימור התנהל משנת 1975 ועד 1999, לאחר נסיגת פורטוגל ולחימה פנימית, בפלישת אינדונזיה בהנהגת סוהרטו ובלחימת תנועת פרטילין וזרועה הצבאית פלינטיל נגדה. מניעי אינדונזיה ותומכיה היו סיפוח החבל, בלימת הקומוניזם, דיכוי הבדלנות והשגת משאבים, לצד לחימת יריביהם לעצמאות ולהגנת יישוביהם ונכסיהם. צבא אינדונזיה פשט מעבר לגבול, כבש את דילי והערים, כיתר את ההרים, ריכז אוכלוסייה במחנות, הצעיד אזרחים בכפייה לפני החיילים וירה במפגינים בסנטה קרוז. פלינטיל לחמה בגרילה ותקפה מוצבים, חיילים ותומכי סיפוח, ובשנת 1999 פשטו הצבא ומיליציות מקומיות על היישובים והגלו מאות אלפים למערב טימור בטרם נסיגתם. שיטות הלחימה והפגיעה כללו נחיתות, הצנחות ומארבים, הסגר והרעבה, הפגזות, תקיפות אוויריות, פצצות תבערה, השמדת יבולים, ירי, דקירה, הכאה, מכות חשמל והצתות. התוצאות היו הרג רבבות אזרחים ולוחמים, המתת שבויים ועצורים, תמותת רבבות מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד ושלילת חירויות, העברת ילדים בכפייה, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת רוב המבנים והתשתיות, עקירת מאות אלפים וקריסת השלטון האינדונזי.
במהלך הכיבוש, אלפי נשים טימוריות נאנסו על ידי חיילים אינדונזים כחלק מהמערכה, לעיתים בשל היותן קרובות משפחה או שהיו קשורות לגברים שנחשדו כמתנגדים. ב־7 בדצמבר 1975, הצבא האינדונזי (ABRI/TNI) פלש למזרח טימור, במסגרת מבצע המכונה ”לוטוס” (באינדונזית: Operasi Seroja), באמתלה של אנטי־קולוניאליזם ואנטי־קומוניזם, כדי למוטט את המסגרת הארגונית של הממשלה בראשותה של מפלגת פרטילין שקמה בשנת 1974, ולהביא להפלתה. במהלך החודשים הראשונים של הכיבוש, הצבא התמודד עם התנגדות כבדה של המורדים באזורים ההרריים של פנים האי, אולם בשנים 1977–1978 הוא רכש נשק חדש ומתקדם מארצות הברית וממדינות אחרות. הפלת הממשלה העממית וקצרת הימים הציתה כיבוש אלים בן רבע מאה שבמהלכו בין 100,000 ל־180,000 חיילים ואזרחים נהרגו או גוועו ברעב, לרבות במהלך הפלישה לעיר הבירה דילי. כוחות אינדונזיים וכוחות העזר שלהם היו אחראים ל־70% מההשמדה.
הצבא שמר עבור חייליו תיקי מסמכים שבהם היו רשימות של נשים ש”זמינות” להיאנס על ידם בכל עת. נשים קיבלו זימונים רשמיים המורים להן להתייצב במתקנים צבאיים כדי להיאנס על ידי חיילים. רשימות אלו הועברו בין גדודי הצבא, מה שהוביל לכך שנשים שהופיעו בהן נאנסו שוב ושוב. נשים אולצו להפוך גם לשפחות מין של חיילים באופן שיטתי ומוסדי ובתמיכתו של הצבא, ואף הושאו בכפייה לעיתים קרובות כחלק ממדיניות הצבא. נשים נאנסו גם במהלך חקירות שערכו הרשויות האינדונזיות. באחד המקרים, אישה אולצה להתגורר עם מפקד בעיר באוקאו. במקרה אחר, אישה נאנסה שוב ושוב במהלך חקירתה שנמשכה שבועות. אישה אחרת הופשטה ונחקרה עירומה למחצה, תוך שהיא עוברת התעללות מינית ברוטלית באיומי מוות. במקרה נוסף, אישה אולצה לצעוד עירומה על פני שורת חיילים, ולאחר מכן להיכנס לתוך מכל מלא בשתן ובצואה. נשים שנאנסו נחשבו לחרפה, ועל כן הן היססו לדווח, וזאת בנוסף לפיקוח הצבאי האינטנסיבי וההדוק שהוטל במהלך הכיבוש. גם ילדים שנלקחו בשבי נאנסו.

2.23 מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991–2002)
מלחמת האזרחים בסיירה לאון התנהלה משנת 1991 ועד 2002 בין החזית המאוחדת המהפכנית בראשות פודאי סנקו, חיילים מורדים וכוחות מליבריה בהנהגת טיילור, לבין הממשלה, מיליציות מקומיות, שכירי חרב וכוחות ממערב אפריקה, מהאומות המאוחדות, מבריטניה ומגינאה. מניעי המורדים ושותפיהם היו הפלת המשטר והשגת יהלומים, רכוש וכוח אדם, לצד לחימת יריביהם להחזקת השלטון והמכרות ולדיכוי המרד. המורדים פלשו מליבריה, כבשו מכרות ויישובים, לחמו בצבא, במיליציות ובשכירי החרב, תפסו עם החיילים המורדים את פריטאון בשנת 1997 ונהדפו, פלשו אליה שוב בשנת 1999 ונהדפו, לקחו בשבי מאות מחיילי האומות המאוחדות ופשטו לגינאה עד הכרעתם. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, גרילה, מצור והרעבה, הפגזות, תקיפות אוויריות, ירי, רקטות ומצ׳טות, הצתות, הלעטת ילדים בסמים, צריבת עור וכריתת גפיים, אוזניים ושפתיים. התוצאות היו הרג רבבות אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה, שעבוד בכרייה, גיוס ילדים בכפייה ושלילת חירויות, החרמת יהלומים ורכוש, החרבת יישובים ועקירת שני מיליון תושבים.
במהלך המלחמה, בין 215,000 ל־257,000 נשים וילדות נאנסו בברוטליות רבה על ידי לוחמי מיליציות של החזית המהפכנית המאוחדת, המועצה המהפכנית של הכוחות החמושים וכוחות ההגנה האזרחית והצבא. לוחמי המיליציות אנסו אותן ללא הבחנה באשר לגילן, אולם העדפתם המובהקת הייתה לאנוס נשים וילדות צעירות, וכן בתולות. חלק מהנשים נאנסו על ידם בברוטליות כה רבה, שלאחר מכן הן דיממו למוות. לעיתים קרובות נאנסו הקורבנות קבוצתית על ידי גברים רבים (76% מהניצולות). למרביתן נדחפו גם חפצים לתוך הנרתיקים שלהן, כמו עצי הסקה בוערים, סכינים, מטריות ומקלות. אנשי מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת נהגו לחרוט על גופן של הנשים שאנסו את ראשי התיבות של הארגון (RUF), מה שהציב אותן בסיכון להיות מזוהות בטעות על ידי כוחות הממשלה כחברות בו. נשים וילדות נסחרו גם כשפחות מין על ידי הצבא והמיליציות. שליש מהנשים נאנסו בשבי ו־15% מהן אולצו להפוך לשפחות מין, ואף נסחרו למחנות פליטים. כמו כן, נשים וילדות הושאו בכפייה.
נוסף על כך, מתחילת המלחמה ובמהלכה, מיליציית החזית המהפכנית המאוחדת גייסה נשים וילדים בכפייה (עד 30% מהם היו ילדות, ו־80% מתוכן היו בנות 7–14). הילדים הזכרים קיבלו נשק ויועדו להפוך ללוחמים, בעוד לנשים ולילדות לא ניתנה לעיתים קרובות גישה לנשק והן יועדו בעיקר לשמש שפחות מין עבור הגברים במיליציה. הן נאנסו בברוטליות באורח קבע, לעיתים על ידי גבר אחד ולעיתים קבוצתית על ידי כמה גברים. נשים שגויסו הצטוו להיאנס על ידם בכניעה. אולם אף שאנשי המיליציה הורשו לאנוס נשים שגויסו בכפייה, הם אנסו לעיתים קרובות גם נשים מחוץ למיליציה. הילדים הזכרים שגויסו אומנו בין היתר לאנוס נשים וילדות ולהופכן לשפחות מין שלהם, כחלק מהכשרתם כלוחמים. המועצה המהפכנית של הכוחות החמושים גייסה אף היא ילדים כלוחמים, שאנסו נשים וילדות. בסוף המלחמה 6% מהניצולות העידו כי הן התעברו, ו־34% העידו כי הן נדבקו במחלות מין. ילדות נדבקו גם בנגיף הכשל החיסוני (HIV). נשים וילדות שנאנסו נודו מהקהילה (חברתית וכלכלית) ותויגו כ”בלתי ראויות לנישואים” משום שאיבדו את בתוליהן. על כן תופעה נפוצה לאחר המלחמה הייתה שהן נותרו עם ”הבעלים שלהן” (המורדים לשעבר) שנשאו אותן בכפייה, או אולצו להפוך לזונות כדי לשרוד.

2.24 מלחמת אבחזיה (1992–1993)
מלחמת אבחזיה התנהלה במערב גאורגיה משנת 1992 ועד 1993, לאחר התפרקות ברית המועצות, בין כוחות הממשלה ומיליציות גאורגיות לבין בדלנים אבחזים, לוחמים מצפון הקווקז, קוזקים, מיליציה ארמנית ויחידות רוסיות. מניעי גאורגיה היו אכיפת ריבונותה, דיכוי הבדלנות והחזקת מסילות, לצד לחימת יריביה להיפרדות, לסילוק הגאורגים ולשליטה רוסית, ושאיפת הצדדים לקרקעות ולשלל. כוחות גאורגיה כבשו את סוחומי וגגרה, תקפו יישובים וצרו על טקווארצ׳לי, ויריביהם כבשו מחדש את גגרה, לחמו בגומיסטה ובאוצ׳מצ׳ירה, ובספטמבר 1993 כיתרו את סוחומי, הפילו מטוסי קרב ונוסעים, כבשוה והדפו את הגאורגים לנהר אנגורי ולהרי קודורי. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, שוחות ורחוב, נחיתות, מצור והרעבה, שריון, ארטילריה, רקטות, הפצצות, מוקשים, טילי כתף, ירי, דקירה, הכאה, עריפת ראשים, כריתת איברים והצתות. התוצאות היו הרג למעלה מרבבת לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב ומצינה, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה, שעבוד ושלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים ותשתיות, עקירת מאות אלפים וקריסת שלטון גאורגיה ברוב החבל.
במהלך המלחמה נשים וילדות צעירות נאנסו בברוטליות על ידי חיילים אבחזים, בדלנים ובעלי בריתם. באוקטובר 1992 לאחר נפילתה של העיירה גגרה לידי הגדוד של שאמיל בסייב, כל הנשים והילדות שלא הצליחו להימלט בזמן נלכדו, נגררו מבתיהן ונאנסו על ידי חיילים לפני שנשחטו. המפקד האבחזי ארשבה אנס בעצמו נערה בת 14 ולאחר מכן הורה להוציא אותה להורג. חיילים היו להוטים לאנוס ילדות צעירות. אישה גאורגית מבוגרת ששרדה העידה: ”הם הביאו עיוור ואת אחיו. הם החלו להכות את העיוור, את אחיו ואת אשתו בקת אקדח ובעטו בו. הוא נפל. חייל אחד אמר: ’לא נהרוג אותך, אך איפה הילדות הצעירות?’” במקרה אחר אישה העידה כי גבר אולץ לאנוס את בתו, נערה מתבגרת. חיילים אנסו גם גופות. ב־5 ביולי הכפר קמאני נפל לידי הבדלנים ובעלי בריתם מצפון הקווקז. הכפר היה מיושב ברובו על ידי סוואנים (תת־קבוצה אתנית של העם הגאורגי) ונזירות אורתודוקסיות שחיו בכנסיית גאורגיוס הקדוש במרכז הכפר. תושבי הכפר (לרבות נשים וילדים) נטבחו, והכנסייה הפכה לזירת מרחץ דמים. הנזירות קודם נאנסו מול עיניהם של הכמרים האורתודוקסים, האב יורי אנואה והאב אנדריה, ולאחר מכן נשחטו.

לאחר המתקפה האבחזית על העיר אוצ׳מצ׳ירה התושבים גורשו לאצטדיון הכדורגל העירוני בעיירה אחלדאבה, שם הנשים והנערות הופרדו מהגברים. הגברים נלקחו להשמדה מיידית בעוד הנשים והנערות נלקחו קודם להיאנס. במשך כמה שעות, בזמן שהגברים נטבחו, הנשים והנערות נאנסו. לאחר מכן גם הן נשחטו. בין 8 ל־13 בפברואר 1994 מיליציית הבדלנים האבחזית ובעלי בריתם תקפו את הכפרים ואת האזורים המאוכלסים באזור גאלי. תושבים נטבחו, בתים הוחרבו ונשים נאנסו. נוסף על כך, בדלנים אבחזים ארגנו מחנות מעצר שבהם החזיקו נשים ונערות במשך 25 יום ובמהלכם אנסו אותן באופן שיטתי. פליטה גאורגית קשישה ששרדה את המלחמה העידה: ”הם לכדו ילדה צעירה שהסתתרה בשיחים סמוך לבית שבו טבחו בהוריה. היא נאנסה כמה פעמים. אחד החיילים הרג אותה והשחית את גופתה. היא נחתכה לשניים. ליד גופתה הם הותירו הודעה: ’כפי שהגופה הזו לעולם לא תהיה חתיכה אחת, גם אבחזיה וגאורגיה לעולם לא יתאחדו’”.
תושבת מחוז אוצ׳מצ׳ירה לשעבר שנלקחה בשבי על ידי בדלנים אבחזים, לילה גולטיאני, העידה: ”גרתי באבחזיה לפני 15 שנה, בעיירה הקטנה אחלדאבה, מחוז אוצ׳מצ׳ירה. אבחזים תקפו את העיירה שלנו ב־16 בספטמבר 1993. היה בלתי אפשרי להסתתר בשום מקום מהכדורים שירדו עלינו כגשם. הקוזאקים הרוסים ניגשו אליי והחלו להכות אותי. אחד הקוזאקים הרוסים ניגש אליי ושאל אותי אם אי פעם קיימתי יחסי מין עם קוזאק. הוא תפס אותי וניסה לקרוע את בגדיי. לאחר מכן התחלתי להתנגד, אולם הם הכו את ראשי בקרקע ובקתות של רובי AK-47. לאחר מכן הם לקחו אותי לבית ספר אבחזי שם החזיקו אסירים אזרחיים גאורגים. היו שם כמה נשים בהיריון וילדים בגילים שונים. גדוד הקוזאקים המשיך להגיע לשם באופן קבוע. הם לקחו ילדות צעירות וילדים ואנסו אותם באופן שיטתי. הם היו בגילים 10, 12, 13 ו־14. הם כיוונו במיוחד לילדים. אחת הילדות הייתה בת 8. היא נחטפה על ידי קבוצות שונות של קוזאקים ונאנסה פעמים רבות. אינני יודעת כיצד היא הצליחה לשרוד לאחר כל כך הרבה מעשי אונס. הם לקחו גם נשים, אולם מאוחר יותר הם התחילו לקחת נשים מבוגרות. הם אנסו את הנשים המבוגרות האלו באופן שבו איני רוצה לפרט, זה היה נורא”.

2.25 מלחמת בוסניה (1992–1995)
מלחמת בוסניה התנהלה משנת 1992 ועד 1995, עם התפרקות יוגוסלביה, בין צבא בוסניה והרצגובינה בעל הרוב הבוסניאקי ולוחמים מוסלמים זרים, כוחות סרביים ויוגוסלביים וכוחות קרואטיים, לצד האומות המאוחדות ונאט״ו. מניעי הסרבים והקרואטים היו חלוקת המדינה, סיפוח שטחים, סילוק אוכלוסיות והשגת קרקעות ורכוש, לצד לחימת הממשלה לשימור ריבונותה ותקיפות נאט״ו להכנעת הסרבים. הסרבים כבשו את רוב המדינה, צרו על סרייבו ועל מובלעות, תפסו את סרברניצה וז׳פה, המיתו אלפי גברים ונערים בוסניאקים וכבלו שבויים מהאומות המאוחדות ליעדים צבאיים. הקרואטים והבוסניאקים לחמו במוסטר ובמרכז, בביהאץ׳ פרצה לחימה פנימית, ולבסוף הדפו קרואטיה ובוסניה בסיוע נאט״ו את הסרבים במערב. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, מצור והרעבה, ניתוק מים וחשמל, שריון, ארטילריה, מוקשים, צלפים, הפצצות, הכאה, דקירה והצתות. התוצאות היו הרג למעלה ממאה אלף לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב ומצינה, פציעות, שבי, כליאה במחנות, שעבוד ושלילת חירויות, החרמת קרקעות ורכוש, החרבת יישובים, מסגדים, כנסיות ותשתיות ועקירת שני מיליון תושבים.
במהלך המלחמה, נאנסו בשיטתיות ובברוטליות בין 30,000 ל־50,000 נשים וילדות על ידי גברים מכל הצדדים והקבוצות האתניות בבוסניה ובקרואטיה. מרביתן היו בוסניאקיות וחלקן קרואטיות, שנאנסו על ידי כוחות סרביים (קצינים וחיילים) של צבא רפובליקת סרפסקה, של המשטרה, של הצבא היוגוסלבי ושל היחידות הלא־סדירות שנקראו צ׳טניקים. הם אנסו אותן בתמיכת רשויות מקומיות ומפקדים, ואף בהוראתם, כחלק ממדיניות צבאית מאורגנת היטב, מתוכננת, מערכתית, רשמית, שיטתית וממוקדת, וכמטרה אסטרטגית בפני עצמה להשמדת הקבוצה האתנית. נשים נאנסו קבוצתית בפומבי ברחובות ובבתיהן, מול עיניהם של בני משפחותיהן, תושבי הכפר והשכנים. נשים נאנסו גם באמצעות חפצים כמו בקבוקי זכוכית שבורים, אקדחים ואלות. נוסף על כך, נשים אולצו להפוך לשפחות מין ולזונות. החברה הבוסנית היא חברה פטריליניארית שבה ילדים נחשבים למי שיורשים את מוצאם האתני מאביהם. על כן התוקפים גם לעגו לקורבנותיהם על כך שכתוצאה מהאונס הן תלדנה להם ילדים מהמוצא האתני שלהם. אישה בוסניאקית שנאנסה על ידי גבר סרבי העידה כי הוא אמר לה שהוא אונס נשים בוסניאקיות משום שמטרתו היא ”להטביל את כולן ולהמיר אותן לסרביות”.

נשים נאנסו באופן השיטתי ביותר במזרח בוסניה, למשל בשכונת גרבביצה במהלך המצור על העיר סרייבו, ובמהלך הטבח בעיירות פוצ׳ה ווישגרד. בעיירה פוצ׳ה, במהלך ההתקפה על האוכלוסייה הלא־סרבית, גברים לא־לוחמים נטבחו, בעוד נשים וילדות (מרביתן בוסניאקיות) נלקחו בשבי ונאנסו בהמוניהן שוב ושוב על ידי אנשי הכוחות החמושים הסרביים, בין היתר בפיקודו של גויקו יאנקוביץ׳. מפקד חטיבת וישגרד הסרבית, מומיר סאביץ׳, אנס בעצמו שוב ושוב אישה בוסניאקית. בשנת 1992, באזור העיירה וישגרד, גברים נטבחו בעוד נשים רבות נאנסו באופן שיטתי על ידי חיילי צבא רפובליקת סרפסקה וחברי קבוצה צבאית מקומית שנקראה הנוקמים, הזאבים והנשרים הלבנים, בפיקודו של מילאן לוקיץ׳. הקבוצה האחרונה הייתה בקשרים עם המשטרה המקומית ויחידות הצבא הסרביות.
ב־23 במאי 1992 בסביבות הצוהריים, כ־1,000 חיילים סרבים מהצבא העממי היוגוסלבי פלשו לתוך הכפר חאמברינה, טבחו בתושבים והציתו בתים. נשים נאנסו על ידם. ב־24 ביולי כוחות סרביים מהחטיבה החמישית של קוזארה מהעיר פריידור ומהחטיבה השישית של קראינה מהעיירה סאנסקי מוסט פלשו רגלית לכפר ברישבו ופתחו בטבח שנמשך יומיים. הם טבחו בתושבים קרואטים בכל מקום שבו נמצאו ושרפו בתים ורכוש. נשים רבות קודם נאנסו ולאחר מכן נשחטו. ב־14 ביוני קבוצה של 70 תושבים בוסניאקים, בעיקר מהכפר קוריטניק, נכלאה בבית ברחוב פיונירסקה בעיירה וישגרד. לפני שנטבחו, חלק מהנשים הוצאו ונאנסו. לאחר מכן הן הושבו לבית ונזרק רימון פנימה, מה שהוביל למותם של חלקם. לבסוף הבית הוצת, ו־59 מהם נשרפו למוות. ביולי 1995 הכוחות הסרביים פלשו לעיירה סרברניצה ולסביבתה, שבה הצטופפו עשרות אלפי פליטים בוסניאקים. גברים ונערים נלקחו להשמדה, בעוד אלפי נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים ברחובות. פליטים ראו אותן נגררות ונאנסות ושמעו אותן צורחות, אולם הם לא יכלו לעשות דבר משום שחיילים עמדו בקרבת מקום.
הניצולה זומרה שהומרוביץ׳ העידה: ”הסרבים החלו בשלב מסוים להוציא נשים צעירות וילדות מקבוצת הפליטים. הן נאנסו. האונס התרחש לעיתים קרובות מול עיניהם של אחרים ולעיתים אף מול עיני ילדיה של האם. חייל הולנדי עמד בסמוך והוא פשוט הסתכל סביבו וווקמן לראשו. הוא לא הגיב כלל למה שקרה. החיילים ההולנדים הסתובבו בכל מקום. לא ייתכן שהם לא ראו. זה לא קרה רק מול עיניי, אלא מול עיניהם של כולם. ראיתי דברים עוד יותר מבעיתים. למשל, הייתה שם ילדה, קרוב לוודאי כבת תשע. ברגע מסוים, כמה צ׳טניקים [לוחמים סרבים] הציעו לאחיה לאנוס אותה [בעצמו אם ברצונו לחיות]. הוא לא עשה זאת ואני גם חושבת שהוא לא היה יכול כי הוא עדיין היה ילד. לאחר מכן הם רצחו את הילד הצעיר הזה”. הניצולה קאדה חוטיץ׳ העידה על אחד המקרים: ”שמעתי אישה מתחננת: ’עזבו אותה, היא רק בת תשע’. הצרחות פסקו פתאום. הייתי כל כך בהלם שכמעט לא יכולתי לזוז [...] השמועה נפוצה במהירות מאוחר יותר שילדה בת תשע נאנסה”.

באותו הלילה סניטר מהגדוד ההולנדי ראה שני חיילים אונסים נערה: ”ראינו שני חיילים סרבים, אחד מהם עמד על המשמר והשני שכב על הנערה, ללא מכנסיו. וראינו ילדה שוכבת על הקרקע, על איזשהו מזרן. היה דם על המזרן והיא הייתה מכוסה בדם. היו לה חבורות על רגליה ודם ירד במורד רגליה. היא הייתה בהלם מוחלט”. הניצולה זרפה טורקוביץ׳ העידה על אישה שנאנסה מול עיניה: ”שניים אחזו ברגליה והרימו אותן באוויר, בעוד השלישי החל לאנוס אותה. ארבעה מהם אנסו אותה, כל אחד בתורו. אנשים שתקו, ואף אחד לא זז. היא צרחה, זעקה והתחננה שיפסיקו. הם הכניסו סמרטוט לתוך פיה, ואז רק שמענו יבבות חנוקות”.
במהלך המלחמה, נשים ונערות רבות שנאנסו התעברו. במחקר שנערך בקרב 68 ניצולות קרואטיות ובוסניאקיות עלה כי 44 מהן נאנסו יותר מפעם אחת, 21 מהן נאנסו מדי יום במהלך כל תקופת השבי שלהן, ו־29 מהן התעברו. נשים וילדות שנאנסו נדבקו במחלות מין. במהלך המלחמה כ־3,000 גברים וילדים זכרים נאנסו גם הם אנאלית ואוראלית במחנות מעצר ובמקומות אחרים. שבויים זכרים אולצו לאנוס בברוטליות זה את זה. המעשים כללו השחתת גופם וגרימת חבלות קהות באיברי המין שלהם. ההערכה היא כי סיפורם של מאות אם לא אלפי קורבנות זכרים לעולם לא יישמע, משום שמתו לאחר מכן או ששמרו על שתיקה בשל הבושה. בשל התרבות הגברית הדומיננטית בבוסניה, רבים מהם נדחו מקהילותיהם, ולעיתים קרובות נחשבו לבלתי גבריים ואף הואשמו בכך שהם הומוסקסואלים. לאחר המלחמה, ילדים שנולדו לנשים שנאנסו סבלו ממשבר זהות בבגרותם משום שבחברה הייתה חובה להזדהות כבוסניאק, כסרבי או כקרואטי.

2.25.1 מתקני אונס סרביים (1992–1995)
במהלך המלחמה הרשויות הסרביות הקימו מתקני אונס שבהם הוחזקו יותר מ־35,000 נשים וילדות בוסניאקיות וקרואטיות לשימוש הכוחות הסרביים, בתנאים בלתי נסבלים של זוהמה. בחלק מהמתקנים הן אולצו להפוך לזונות בכפייה ונאנסו תמורת תשלום. גם אגפי נשים במחנות מעצר רגילים פעלו כמתקני אונס. החברה בבוסניה הייתה חברה פטריליניארית שבה האמונה הייתה שהצאצאים יורשים את מוצאם האתני מאביהם, ועל כן אחת המטרות המוצהרות של מתקנים אלו הייתה לעבר נשים מוסלמיות וקרואטיות בכוח כדי לכפות עליהן ללדת דור חדש של ילדים סרבים. המתקנים הוקמו בין היתר במחנות קרטרם, מניאצ׳ה, אומארסקה, טרנופוליה, אוזאמניצה, ווינו ווילינה ולאס. למעשה 80% מכלל הנשים והילדות שנאנסו במלחמה נאנסו במתקנים במשך תקופות ממושכות. הן נאנסו בברוטליות שוב ושוב במשך שנים, ושוחררו רק לאחר שהתעברו והיו בשלב מאוחר של היריונן, כדי להבטיח שלא תוכלנה עוד לעבור הפלות. חיילים ושוטרים סרבים הגיעו למתקנים באורח קבע, בחרו אישה אחת או מספר נשים שחפצו לאנוס, הוציאו אותן ואנסו אותן לעיני כול, בידיעה מלאה ולעיתים קרובות במעורבות ישירה של הרשויות המקומיות, ובפרט של כוחות המשטרה. במקרים אחרים ילדות הוצאו מהמתקנים והוחזקו במקומות שונים למשך תקופות ממושכות או נסחרו ונמכרו כשפחות.
בעיר דובוי נשים לא־סרביות שלא נשחטו מייד הוחזקו בשבי במקומות שונים בעיר בתנאים לא־אנושיים ונאנסו. המפעל ששימש את חברת בוסנקה בעיר, שייצרה ריבות ומיצים, ובית ספר בכפר גראפסקה באזור הוסבו גם הם למתקני אונס. ארבעה סוגים של כוחות נכחו במתקנים האלו: המיליציה הסרבית המקומית, הצבא היוגוסלבי, כוחות משטרת רפובליקת קראינה הסרבית שבסיסם בעיר קנין, הנקראים ”מרטיצ׳בצי”, בפיקודו של מילאן מרטיץ׳, ואנשי קבוצת ”הנשרים הלבנים”. מתחם דיור לשעבר באצטדיון אולימפי בעיר הוסב גם הוא למתקן אונס. אלפי נשים בוסניאקיות וקרואטיות נכלאו בו ונאנסו בהמוניהן באופן שיטתי. הקבוצות הפרה־צבאיות הסרביות השונות שפעלו באזור, והיו שלוחה של הצבא העממי היוגוסלבי, השתמשו בגופן כמשאב גם לצורך מימון, וקראו לגברים הסרבים באזור להגיע למתקן ולאנוס אותן באופן שיטתי תמורת תשלום. בשל הביקוש הרב לאנוס אותן, אורגנו אוטובוסים ששינעו גברים מהעיר בלגרד ומסביבתה למתקן. נשים רבות מתו במתקן כתוצאה מהאונס הברוטלי שעברו. במחנות המעצר בעיר, כוחות סרביים החזיקו את הנשים והילדות בנפרד מהגברים ומהנערים, אולם נהגו ”לערוך מפגשים” בין נשים לבני משפחותיהן, שבהם כפו על בני המשפחה לאנוס אותן. נשים נחקרו על מקום הימצאותם של קרובי משפחה שלהן, ולאחר מכן נערכו המפגשים. באחד המקרים נער בן 14 אולץ לאנוס את אימו.
במחנה אומארסקה בין האביב לקיץ 1992 (במשך חמישה חודשים), הוחזקו בין 5,000 ל־7,000 בוסניאקים וקרואטים בתנאים לא אנושיים. נשים במחנה נאנסו בברוטליות, הוכו, גופן הושחת והן נשחטו כדבר שבשגרה. במאי 1992 סרבים מהכפר סנאגובו הקיפו את הכפר ליפליה, כבשו אותו והפכו אותו למחנה ריכוז שבו כלאו 400 איש בכמה בתים. בתים שבהם הוחזקו נשים הוסבו למתקני אונס, והן נאנסו על ידם בברוטליות באורח קבע. במחנה אוזאמניצה באחד המקרים אולצו הגברים השבויים לאנוס נשים שבויות. בעיר סרייבו נשים בוסניאקיות וקרואטיות אולצו להפוך לזונות ונכלאו במתקן שנקרא בלעג ”בית זונות”. כוחות של ארגון האומות המאוחדות שהוצבו באזור נהגו גם הם לבקר בו באורח קבע.

ברחבי העיירה פוצ׳ה, לאחר כיבושה באפריל 1992, הקימו הרשויות הסרביות מתקני אונס רבים, שבהם מאות נשים וילדות נאנסו קבוצתית על ידי חיילים, שוטרים ואנשי קבוצות צבאיות סרביות באופן שיטתי. המשטרה המקומית הייתה מעורבת בכך, וראש כוחות המשטרה, דראגן גאגוביץ׳, אף נהג להגיע בעצמו למתקנים האלו כדי לבחור נשים לאנוס על פי טעמו. אלו שנבחרו הוצאו מהמתקנים ונאנסו על ידו. מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, דראגוליוב קונארץ׳, ואנשיו נהגו גם הם להגיע למתקנים האלו באופן שיטתי כדי לבחור נשים ונערות לאנוס על פי טעמם. הנשים והנערות שנבחרו, חלקן בנות 14 בלבד, הוצאו מהמתקנים ושונעו לבסיס החיילים (בית ברחוב אוסמן ג׳יקיץ׳ מספר 16), שם נאנסו על ידם שוב ושוב. אחד הבתים, שנקרא ”ביתו של קרמן”, הוסב למתקן אונס שנוהל על ידי המפקד רדובאן סטנקוביץ׳. נשים וילדות בוסניאקיות, ובהן בנות 12, הוחזקו בו ונאנסו בברוטליות שוב ושוב על ידי כוחות סרביים שביקרו במקום באורח קבע תמורת תשלום. המתקן נקרא בלעג ”בית זונות”. ילדות שהוחזקו במרכזי מעצר שונים הוצאו על ידי חיילים באורח קבע והוחזקו כשפחות מין שלהם. מנשים רבות שהוחזקו במתקנים האלו לא נותר זכר לאחר מכן.
מפקד בצבא רפובליקת סרפסקה, רדומיר קובאץ׳, החזיק באופן אישי ארבע ילדות בדירתו ואנס שלוש מהן פעמים רבות, אחת מהן בת 12. הוא הזמין גם חברים לדירתו והתיר להם לאנוס אותן. בהמשך הוא השאיל שתיים מהן לחיילים שאנסו אותן קבוצתית במשך יותר משלושה שבועות. לאחר שהושבו אליו מכר מייד את אחת מהן כשפחת מין והעניק את השנייה כמתנה לחברו. בהמשך הוא מכר את יתר הילדות.

לעיירה פוצ׳ה, ב־14 ביולי 1992, פלשו 26 חיילים סרבים מהמיליציה ”ששליובצי” מהעיר טרבינייה. נשים וילדות מוסלמיות הופרדו מהגברים ונלקחו לתחנת המשטרה בעת שבתיהן נשרפו. הן חולקו לארבע קבוצות ונכלאו במשך 27 ימים בבתים נפרדים שהוסבו למתקני אונס. באחד הבתים נכלאו 28 נשים וילדות, וארבעה עד חמישה סרבים מקומיים מהעיירה שמרו עליו בכל עת כדי להבטיח שלא תימלטנה. במתקנים האלו התקיים נוהג אכזרי במיוחד: בכל פעם שהוחלט לאנוס אותן, הושמע קודם ברמקול המסגד הראשי שיר הניצחון הלאומי הסרבי ”צעידה על הדרינה” (Marš na Drinu). עם הישמע השיר, כל הנשים נצטוו להתפשט ולהמתין לחיילים עירומות כדי שעם כניסתם לבתים יוכלו לבחור על פי מראה גופן את מי ברצונם לאנוס. ניגון השיר נועד גם להציג את האונס שלהן כניצחון סרבי ברוח מילותיו, ובה בעת להתענג על הבהלה הקולקטיבית שאחזה בנשים באותם הרגעים נוכח החרדה של כל אחת מהן להיות בין האומללות שתיבחרנה בסבב הנוכחי.
במשך היום והלילה, חיילים הגיעו לבית, בחרו בכל פעם שתיים עד שלוש נשים וילדות שברצונם לאנוס ולקחו אותן. גילן נע בין 12 ל־60. לעתים קרובות החיילים חיפשו שילובים של נשים מאותה המשפחה, לרבות אם ובת. נשים רבות הוכו קשות בזמן שנאנסו. באחד המקרים, חיילים נכנסו לבית ותפסו נערה בת 18. הם שאלו אותה אם היא בתולה והיא השיבה שכן. אחד החיילים אמר לה שאם בזמן שיאנסו אותה יגלו שלא הייתה בתולה, הוא ישחוט אותה. הם לקחו אותה ואישה נוספת. בזמן שהאישה נאנסה על ידי חייל, הוא לעג לה ואמר: ”נאלץ אותך ללדת תינוקות סרבים שיהיו נוצרים”. בשלב מסוים היא נאנסה בו־זמנית על ידי שני חיילים, ואילו הנערה נאנסה קבוצתית על ידי חמישה חיילים מול עיניה. כמה נשים מאותו הבית נלקחו למלון בסמוך לכפר טיינטישטה ונאנסו שם.
בסמוך לעיירה פוצ׳ה, ב־3 ביולי 1992, תקפו 80 סרבים מקומיים את הכפר טרושאן, והעבירו כ־35 נשים וילדים בוסניאקים לאתר הבנייה של סכר בוק ביילה, שם הם הוחזקו במשך 3 עד 4 שעות בצריף פועלים. הנשים נלקחו להיאנס על ידם בחדר נפרד בצריף. אחת הנשים נאנסה בחדר על ידי 24 חיילים שונים ולאחר מכן לא נראתה שוב (כנראה נשחטה על ידם). שתי נערות בנות 16 שנלקחו לחדר נאנסו בברוטליות כה רבה שהן לא יכלו לעמוד על רגליהן כאשר הוחזרו. מפקד המשטרה שחתם על המסמך שהתיר לאנוס אותן נראה במקום. ב־12 באוגוסט אישה בת 28 נלקחה על ידי חיילים סרבים לאצטדיון ספורט פתוח בפוצ׳ה, שם נאנסה על ידי 28 חיילים לפני שאיבדה את הכרתה. החיילים גם צרבו את גופהּ בסיגריות ובמצתים בזמן שנאנסה על ידם. לאחר מכן נלקחה הקבוצה לבית הספר התיכון בפוצ׳ה, שם שהו 8 ימים. בכל לילה נלקחו שלוש עד חמש נשים שלעתים קרובות חזרו מוכות קשות. משם הן שונעו במשאית למרכז הספורט ”פרטיזן” במרכז פוצ׳ה, שם הוחזקו במשך 40 יום. הנשים והילדים לא הורשו להחליף בגדים וקיבלו רק מעט לחם בלילה. בהמשך הגיעו קבוצות נוספות של נשים. החיילים נכנסו במשך היום והלילה, בחרו נשים צעירות שברצונם לאנוס ולקחו אותן. באחד המקרים, אישה בת 24 נאנסה מול כל קבוצת העצורים.

בכפר טרנופוליה, ב־24 במאי 1992, הקימו רשויות הצבא והמשטרה של רפובליקת סרפסקה את מחנה טרנופוליה. הוחזקו בו בין 4,000 ל־7,000 גברים, נשים וילדים בכל זמן נתון (מרביתם בוסניאקים וחלקם קרואטים), וממאי עד נובמבר 1992 הוחזקו בו כ־30,000 שבויים. כמות המזון והמים לא הייתה מספקת והשבויים סבלו לעיתים קרובות מרעב ומצמא. מתקני השירותים היו לקויים גם הם. מרבית השבויים ישנו באוויר הפתוח. המחנה נשמר מכל עבר על ידי הצבא הסרבי. הותקנו קיני מקלעים ועמדות חמושות היטב שבהן כלי נשק שכוונו לעבר המחנה. החיילים השתמשו במחבטי בייסבול, במוטות ברזל, בקתות רובים, בידיהם, ברגליהם ובכל דבר אחר שהיה ברשותם כדי להכות את השבויים. נשים וילדות נאנסו על ידי חיילים, שוטרים ושומרים במחנה. הן נאנסו לרוב בלילות. נשים רבות הוצאו בשעות אלו מהמחנה על ידי חיילים ונאנסו על ידם. על כן בלילות שררה אימה גדולה בקרב הנשים והילדות מפני האפשרות שתילקחנה להיאנס. לאזור אוזמניצה שונעו בוסניאקים רבים ששרדו את מעשי הטבח בעיירה וישגרד (הממוקמת במרחק חמישה קילומטרים משם). הם הוחזקו בקסרקטינים הצבאיים ובמחסן ששימש לפני כן את הצבא העממי היוגוסלבי, חלקם במשך יותר משנתיים. נשים רבות שהוחזקו במחנה נאנסו על ידי חיילים. מתקן אונס הוקם גם במלון וישגרד בתוך העיירה עצמה.
במחנה המעצר לוקה, בחודשים יוני־יולי 1992, בכל יום רביעי ושבת, שלושה שוטרים הסתובבו בעיר, לכדו בין שמונה לעשר נערות והביאו אותן לבניין משרדי מפקד המחנה בין 14:00 ל־18:00 בערך. עד לאותו הרגע הן לא ידעו מה עומד לקרות להן. המפקד הקדיש בכל פעם זמן כדי לבחור מביניהן את הנערה שברצונו לאנוס. הנערה שלבסוף נבחרה נלקחה לקומה העליונה להיאנס על ידו בלבד. לאחר מכן קבוצה ראשונה של שלושה או ארבעה חיילים, שומרי המחנה, בחרה את הנערה הבאה שברצונם לאנוס קבוצתית, וכך הלאה קבוצה אחר קבוצה, עד שכל הנערות נלקחו להיאנס. חלק מהנערות נאנסו קבוצתית בברוטליות כה רבה עד שהן מתו. באחד המקרים נערה שהעזה לסרב להילקח לחיילים ולהיאנס על ידם, נדקרה בשדה ובנרתיקה בצוואר שבור של בקבוק זכוכית ודיממה למוות. במחנה קלינוביק כ־100 נשים וילדות בנות 12–60 הוחזקו ונאנסו קבוצתית באורח קבע. ניצולה העידה כי אנסיהן אמרו להן שוב ושוב: ”אתן תלדנה את ילדינו. אתן תלדנה את הצ׳טניקים [לוחמים סרבים לאומניים] הקטנים שלנו”, וכי הם אונסים אותן כדי ”לשתול [בתוך גופן] את הזרע של הסרבים”. נשים אולצו לשאת את העוברים עד תום ההיריון וללדת.
באזור וישגרד הוסב מלון וילינה ולאס על ידי חיל אוז׳יצה לאחד ממתקני האונס העיקריים והאקסקלוסיביים ביותר. הוחזקו בו רק נשים וילדות שגופן נחשב למפתה ביותר לאחר שנבחרו בפקידה, בין היתר גם כדי שהן תלדנה להם ”צ׳טניקים” כלשונם, בעוד נשים מבוגרות יותר נלקחו להיאנס במקומות אחרים, כמו בתים מאוכלסים או נטושים. כ־200 נשים וילדות לא סרביות מהאזור, בעיקר בוסניאקיות (רבות מהן מתחת לגיל 14), הובאו למתקן על ידי שוטרים, אנשי הקבוצות הצבאיות ”הנשרים הלבנים” ואנשיהם של המפקדים ז׳לקו רז׳נטוביץ׳ ”ארקאן” ו־ווייסלב ששל. המתקן כונה בלעג ”בית זונות”. הקורבנות נאנסו בברוטליות על ידי המבקרים פעמים רבות והוכו באלות. מילאן לוקיץ׳, מנהיג קבוצה מקומית של לוחמים צבאיים שכונתה ”הנוקמים”, ”הזאבים” ו”הנשרים הלבנים”, שהקים את מפקדתו במלון, אנס בעצמו את אחת הנשים כמה פעמים והוציא להורג שבויות שהוחזקו בו. מנהל המלון, דושקו אנדריץ׳, אנס גם הוא נשים שהוחזקו במתקן. מפקד המשטרה, ריסטו פרישיץ׳, סייע באונס ובעינויים שלהן ובהוצאתן להורג. מרביתן מתו או שמו קץ לחייהן ורק פחות מעשר שרדו. גופותיהן לא נמצאו משום שנקברו במקומות נסתרים ולאחר מכן נקברו מחדש.

2.25.2 מתקני אונס קרואטיים ובוסניאקיים (1992–1995)
במהלך המלחמה גם כוחות קרואטיים ובוסניאקיים הקימו מתקני אונס. במחנה הכליאה בכפר צ׳לביצ׳י שהיה בשליטה בוסניאקית וקרואטית ובפיקודו של זדראבקו מוצ׳יץ׳ נאנסו נשים סרביות בברוטליות ובאורח קבע. סגנו חאזים דליץ׳ אנס בעצמו שתי נשים. במקרה אחר נחקרה אישה על ידי המפקד המקומי הקרואטי של מיליציית ”הג׳וקרים”, אנטו פורונדז׳יה, שהשתתף בטיהור האתני בעמק לשווה והיה תחת פיקודה של מועצת ההגנה הקרואטית. בחקירה היא הותקפה על ידי פורונדז׳יה, הוכתה ונאנסה דרך פיה והחלחולת שלה על ידי חייל אחר. במחנה דרטלי שבו מרבית השבויים היו אזרחים סרבים שהוחזקו בתנאים לא אנושיים, נאנסו נשים ונאמר להן כי תוחזקנה עד שתלדנה להם ”אוסטאשה” (ילד קרואטי שיהפוך ללוחם במיליציה שלהם). בעיר סרייבו נאנסו נשים וילדות סרביות בברוטליות במתקנים שנוהלו על ידי בוסניאקים וכונו בלעג ”בתי זונות”.
אישה סרבית בת 37 העידה על מה שאירע ב־18 באפריל 1992: ”הקרואטים באו לקחת אותי בשעה 00:30 ב־5 ביוני. הם פרצו את דלת הבית ובחרו בי, הכריחו אותי ללכת כ־20 מטרים [...] הם היו 15, הכרתי את כולם, הם היו שכנים... הם קוראים לעצמם חטיבת סוסי האש”. היא הובאה לכפר פוסאבסקה מהאלה שבו נאנסה על ידי לפחות שבעה גברים לפני שאיבדה את הכרתה. היא הוסיפה: ”גבר אחד קרע את בגדיי ואנס אותי. הוא לא חס על הפה שלי או על פי הטבעת שלי. הוא הכניס אקדח לפי ואיים להרוג אותי. בשעה 5:30 בבוקר, הוא שחרר אותי, בעט בי מאחור ואמר לי ללכת הביתה [לאחר שסיים להשתמש בגופי לסיפוק צרכיו]. הייתי עירומה. אחייניתי בת התשע נאנסה. הם היו שכנינו, אלו שאנסו אותנו”. היא ציינה כי בעיני בני משפחתה זה מביש שהיא חושפת שנאנסה, אולם היא חשה חובה לעשות זאת. בשנת 1993, במחנה מעצר בעיריית ויטז, מפקד המשטרה הצבאית במועצת ההגנה הקרואטית, אנטה קובאץ׳, אנס בעצמו אישה בוסניאקית. במחנה הליודרום ביישוב רודוץ׳ הוחזקו נשים סרביות ובוסניאקיות יחד ועברו תקיפות מיניות.

2.25.3 המלחמה הקרואטית בוסנית (1992–1994)
במהלך המלחמה התחוללה גם תת־מלחמה בין קרואטיה לבוסניה שבמהלכה נאנסו נשים בוסניאקיות וסרביות על ידי כוחות קרואטיים. באפריל 1992, לאחר שכוחות מועצת ההגנה הקרואטית פלשו לעיר אוראשיה, נשים סרביות נאנסו על ידם. ב־19 ביוני הותקפה העיירה נובי טרווניק על ידי כוחות קרואטיים. בוסניאקים שהתגוררו בחלקה התחתון נטבחו ונשים נאנסו. בשנת 1993 הורה מאטה בובאן, נשיא הרפובליקה הקרואטית של הרצג־בוסניה, למועצת ההגנה הקרואטית לפתוח ברדיפת הבוסניאקים במרכז בוסניה ובמערב הרצגובינה, אזורים שהיו יעד נחשק. הכוחות הקרואטיים טבחו בתושבים, בעוד נשים קודם אנסו. בעמק לשווה נטבחו תושבים בוסניאקים ונשים נאנסו. יחידות מועצת ההגנה הקרואטית, בפיקודו של איוויצה ראייץ׳, לרבות המאטוריצה וחטיבת באן יוסיפ ילאצ׳יץ׳, פלשו לכפרים בוסניאקיים בעיריית קיסליאק, טבחו בתושבים ואנסו נשים. ב־23 באוקטובר 1993 השתלטו כוחות קרואטיים של יחידות מועצת ההגנה הקרואטית בשם אפוסטולי ומטוריצה, בפיקודו של ראייץ׳, על הכפר סטופני דו הבוסניאקי. מפקדים וחיילים כפו על תושבים לצאת מבתיהם וממקומות מסתורם ושדדו מהם את חפצי הערך. מרבית התושבים שנפלו לידיהם (בין 37 ל־44 איש) נטבחו, בעוד נשים נאנסו קודם. כל הבתים נבזזו לפני שהוצתו. עד למוחרת נחרב רוב הכפר. בין 23 באוקטובר ל־3 בנובמבר בעיירה וארש, נבזז רכושם של הבוסניאקים על ידי מפקדי מועצת ההגנה הקרואטית וחייליה, בפיקודו ובפיקוחו של ראייץ׳, ונשים עברו התעללות מינית.

2.26 השמדת העם ברואנדה (1994)
המתקפות על הטוטסי והלחימה ברואנדה התנהלו מאפריל ועד יולי 1994, לאחר הפלת מטוס הנשיא הביארימנה בקיגאלי והריגת יושביו, בין משטר ההוטו, צבאו, מיליציות ובהן האינטרהמווה ואזרחים מגויסים לבין החזית הפטריוטית הרואנדית בראשות פול קגאמה. מניעי המשטר ותומכיו היו שימור שלטונם, הכחדת הטוטסי, חיסול מתנגדים והשגת נכסים, לצד לחימת יריביהם לתפיסת השלטון ולנקמה. כוחות ההוטו המיתו את ראש הממשלה ועשרה חיילים בלגים מהאומות המאוחדות, הקימו מחסומים, איתרו יעדים בתעודות זהות וברדיו, פשטו על בתים, כנסיות ומוסדות והרגו בני טוטסי, טוואה והוטו מתנגדים, בעוד החזית הפטריוטית כבשה את המדינה והמיתה אלפי שבויים ואזרחים. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, ארטילריה, ירי, רימונים, מצ׳טות ואלות, כריתת גידים וגפיים, הטבעה, הצתת מבנים והריסתם בדחפורים על יושביהם. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים ובהם רוב הטוטסי, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה, גיוס בכפייה ושלילת חירויות, החרמת מקנה, קרקעות ורכוש, החרבת יישובים וכנסיות, עקירת מיליונים וקריסת משטר ההוטו.
עוד לפני שהחלה ההשמדה, נשים טוטסיות נאנסו במלחמת האזרחים. בתחילת אוקטובר 1990, זאיר שלחה מאות חיילים מהדיוויזיה הנשיאותית המיוחדת לעיר קיגאלי. הם יצאו ישירות לחזית והחלו להילחם במיליציית החזית הפטריוטית הרואנדית. נשים נאנסו על ידי החיילים בצפון המדינה ובתיהן נבזזו. במהלך ההשמדה עצמה, בין 250,000 ל־500,000 נשים וילדות טוטסיות בכל רחבי המדינה ומכל הגילים, לרבות נשים הרות, נאנסו בשיטתיות ובברוטליות רבה על ידי גברים הוטואים ממיליציית אינטרהאמווה, כוחות ההגנה של רואנדה, אנשי המשמר הנשיאותי ואזרחים, כחלק בלתי נפרד ומכוון של השמדת העם הטוטסי. רבות נאנסו על ידם קבוצתית. מנהיגים הוטואים (צבאיים ופוליטיים) עודדו ואף הורו ברמה הלאומית והמקומית לאנוס אותן בהמוניהן. כוחות הממשלה גייסו גם אזרחים הוטואים והורו להם לאנוס את השכנות הטוטסיות שלהם. אחת המטרות הייתה לעבר אותן, שכן החברה הפטריארכלית ברואנדה היא פטריליניארית שבה הילדים יורשים את מוצאם מאביהם. נוסף על כך, נאנסו על ידי גברים הוטואים גם נשים הוטואיות שנחשבו למתונות, זוהו פוליטית עם הטוטסים, היו נשואות לגברים טוטסים או העזו להסתיר טוטסים.
כהכנה להשמדה ובמהלכה, נעשה שימוש נרחב בתעמולה מאורגנת, הן בעיתונות המודפסת והן ברדיו, כדי לעודד את הגברים ההוטואים לאנוס את הנשים הטוטסיות, כמו בתחנת ”הרדיו החופשי של אלף הגבעות”, שהציגה את משאב גופן כמפתה. התעמולה מילאה תפקיד חשוב ותרמה משמעותית לאונס הנרחב, האכזרי והפומבי מאוד שלהן. קריקטורות בתקשורת המודפסת הציגו אותן כחפצים מיניים. אחת הקריקטורות שהודפסה בכתב העת קנגורה אף הציגה את ראש כוחות שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות ברואנדה בעצמו, רומיאו דאלייר, נהנה מגופן של שתי נשים טוטסיות, עם הכיתוב בשפת הקיניארואנדה כי הוא, אנשיו וצבאו למעשה לא עמדו בפני גופן המפתה. קריקטורה אחרת הציגה שלושה צנחנים בלגים מקיימים יחסי מין עם נשים טוטסיות. מי שכיהנה כראשת הממשלה ונשחטה כבר בתחילת ההשמדה, אגאת אווילינגיימנה, הוצגה בעצמה בספרות הפוליטית ובתעמולה כמופקרת מבחינה מינית.

לוחמים לעגו לקורבנותיהם והטיחו בהן: ”אתן נשים טוטסיות חושבות שאתן טובות מדי בשבילנו”, וכן ”בואו [נאנוס אותן וכך] נבדוק מה הטעם של אישה טוטסית”. לעיתים קרובות נאנסו הקורבנות בפומבי, במקומות כמו בתי ספר, כנסיות, מחסומי דרכים, בנייני ממשלה ובין שיחים. תושבים אולצו בכוח ובאיומים לעמוד בסמוך ולצפות בהן נאנסות. בזמן שחלקן נאנסו הושחת גופן, ובפרט השדיים, הנרתיקים והעכוזים שלהן. חלקן נאנסו גם באמצעות חפצים כמו מקלות וכלי נשק – מה שלעיתים קרובות הוביל למותן. נשים וילדות אולצו גם להפוך לשפחות מין קולקטיביות של גברים הוטואים במשך כמה שבועות, וחלקן הושאו בכפייה. גם נשים הרות נאנסו. אחת הניצולות, מרי לואיז נייובוהונגירו, העידה כי היא נאנסה כחמש פעמים ביום, ובכל פעם ראתה אנשים מקומיים, גנרלים וגברים הוטואים צופים בה נאנסת. בין אונס לאונס, היא אולצה לעבד את האדמה.
נוסף על כך, גברים הוטואים שחררו מאות גברים חולי איידס מבתי חולים וארגנו אותם ל”חוליות אונס”, כדי שידביקו את הקורבנות ויגזרו עליהן מוות איטי ובלתי נמנע. ניצולות העידו כי הגברים שאנסו אותן לעגו להן על כך שלאחר שיבואו על סיפוקם, לא ישמידו אותן, כדי שתחווינה מוות איטי מהמחלה. רבות מהן נדבקו בנגיף. ניצולה העידה: ”במשך 60 יום, גופי שימש כדרך לכל הבריונים, אנשי המיליציה והחיילים במחוז. הגברים האלו הרסו אותי לחלוטין. הם גרמו לי כל כך הרבה כאב. הם אנסו אותי מול ששת ילדיי. לפני שלוש שנים גיליתי שאני חולה באיידס”. בין 19 באפריל לסוף יוני 1994, הגיעה השרה לרווחת המשפחה בעצמה, פולין נירמאסוהוקו, יחד עם בנה ארסן שלום נטאהובאלי, אנשי מיליציית אינטרהאמווה וחיילים, למשרד הפריפקטורה בעיר בוטארה, כדי לקחת בשבי מאות פליטים. הנשים קודם נאנסו על ידם, ולאחר מכן כולם נטבחו במקומות שונים ברחבי קומונת נגומה.

לאחר שהקורבנות נאנסו על ידם, במקרים רבים הן נשחטו תוך שמכות ההרג כוונו לאיברי הרבייה שלהן. איברי המין והעכוזים של אחרות לעיתים נחתכו והושחטו במצ׳טות, בסכינים, במקלות מחודדים, במים רותחים ובחומצה, בין היתר כדי להרוס את יכולות הרבייה שלהן. עוזר מפקד הכוח של משלחת הסיוע של האומות המאוחדות לרואנדה, רב־סרן ברנט בירדסלי, העיד כי ראה גופות של ילדות בנות שש ושבע שנאנסו על ידם בברוטליות כה רבה שהנרתיקים שלהן נותר קרוע ונפוח, מה שלא הותיר ספק שהן נאנסו קבוצתית. הוא העיד: ”היה הרבה אונס. נראה שבכל מקום שהלכנו מ־19 באפריל ועד לרגע שעזבנו, היה אונס בכל מקום סמוך לאתרי ההרג האלו”.
כמעט כל הנשים והילדות ששרדו את ההשמדה נאנסו, עברו התעללות מינית או סבלו מכך עמוקות, ומתוכן כמעט כל הנשים הטוטסיות נאנסו. ההערכה היא שכתוצאה מכך הן ילדו בין 2,000 ל־10,000 תינוקות ואף יותר. כדי למנוע זאת ניסו נשים לבצע הפלות באופן עצמאי. רבות מהן סבלו ממחלות המועברות במגע מיני, לרבות עגבת, זיבה ואיידס, וגילו כי הן נושאות את נגיף ה־HIV, ובהן אלפי אלמנות. ממחקר שנערך בקרב 1,200 אלמנות עלה כי שני שלישים מהן נשאו את הנגיף ושיעורי ההדבקה באזורים כפריים עלו ביותר מפי שניים. הגישה לתרופות אנטי־רטרו־ויראליות הייתה מוגבלת. ניצולות סבלו גם מסטיגמה ומבידוד חברתי לטווח ארוך, ואנסיהן לא נדרשו לתת דין וחשבון. הניצולות נחשבו לבלתי ראויות לנישואים, וחלק מאלו שהיו נשואות ננטשו על ידי בעליהן. זכויותיהן לרכוש ולירושה נשללו מהן, סיכויי התעסוקה שלהן הוגבלו לעיתים קרובות, והופעל עליהן לחץ שלא לחשוף כי נאנסו. על כן חלקן העזו לדבר על כך רק לאחר שנים, אם בכלל. הילדים שנולדו לנשים שנאנסו סבלו גם הם מסטיגמה וכונו ”ילדי זיכרונות רעים” (בצרפתית: les enfants mauvais souvenir) ו”ילדים לא רצויים” (בצרפתית: enfants indésirés). לצד זאת, נשים אחרות המשיכו להיות מוחזקות כשפחות מין אישיות במשך כמה שנים, ואף אולצו לעבור למדינות שכנות עם שוביהן.

2.27 מלחמות קונגו (1996–2020)
מלחמות קונגו התנהלו משנת 1996 ועד 2020 בזאיר, שהפכה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לאחר התבססות חמושי הוטו מרואנדה במזרחה. מניעיהן היו הפלת המשטר או שימורו, חיסול יריבים, שליטה אזורית, עליונות אתנית והשגת מחצבים, קרקעות ושלל. במלחמה הראשונה פלשו רואנדה, אוגנדה, בורונדי ואנגולה עם כוחות לורן קבילה, תקפו מחנות הוטו, הביסו והדיחו את מובוטו וכבשו את קינשאסה. משנת 1998 לחמו רואנדה, אוגנדה, בורונדי ומורדים להדחת קבילה, שנורה למוות והוחלף בבנו, מול אנגולה, זימבבואה, נמיביה, צ׳אד ומיליציות, ורואנדה ואוגנדה לחמו ביניהן. משנת 2003 נמשכה הלחימה בקיוו, באיטורי ובקסאי בין הצבא וכוחות האומות המאוחדות לעשרות מיליציות. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, סבך ורחוב, גרילה, כיתור והרעבה, הפצצות, ארטילריה, מוקשים, ירי, מצ׳טות וחיצים, עריפת ראשים והצתות. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותת מיליונים מרעב וממחלות, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה, שעבוד בכרייה, גיוס ילדים בכפייה ושלילת חירויות, החרמת מחצבים, קרקעות ורכוש, החרבת יישובים ותשתיות ועקירת מיליונים.
במהלך המלחמות ובעקבותיהן, יותר מ־2,000,000 נשים, ילדות ותינוקות מגיל שנה ועד גיל 90 נאנסו על ידי כוחות הצבא והמשטרה, על ידי בעלי סמכות אחרים ועל ידי אנשי מיליציות מכל הצדדים החמושים, כמו צבא ההתנגדות של האל, הכוחות הדמוקרטיים לשחרור רואנדה, ברית הפטריוטים למען קונגו חופשית וריבונית, הפטריוטים הקונגולזים המתנגדים, חזית ההתנגדות הפטריוטית באיטורי, החזית הלאומנית והאינטגרציונית, הכוחות הפטריוטיים לשחרור קונגו, המאי־מאי, הקונגרס הלאומי להגנת העם, תנועת ה־23 במרץ, בני הטווה הפועלים באזור טנגניקה ומיליציות מקומיות וזרות נוספות, לרבות קבוצות חמושות מבורונדי ומרואנדה (ביניהן אנשי מיליציות של בני הוטו), וכן על ידי אזרחים. כוחות הצבא היו המבצעים העיקריים, ומעשי האונס התרחשו בעיקר במזרח המדינה, במחוז צפון קיוו, במחוז דרום קיוו ובפרובינציות מניאמה וקטנגה. ההערכה היא כי בכל שעה נאנסו כ־48 נשים. הקורבנות נאנסו על ידם בשיטתיות ובברוטליות יוצאת דופן. נשים וילדות אולצו לעיתים להפוך גם לשפחות מין ולזונות ואף הושאו בכפייה.
המפקדים נהגו לעיתים קרובות להתיר ללוחמים שלהם לפלוש לכפרים ולאנוס את הנשים ואת הילדות כפרס. חלקם אף הורו להם לאנוס אותן. במקרים רבים הן נאנסו על ידם קבוצתית בפומבי ואף מול עיניהם של בני משפחותיהן וקהילותיהן שאולצו לצפות. מעשי האונס הפומביים האלו הפכו כה נפוצים שאף ניתן להם השם ”la reigne” שהוא שיבוש המילה ”Le Règne” (שליטה בצרפתית). במהלכם הנשים הופשטו, נקשרו הפוכות באמצע הכפר ונאנסו על ידם קבוצתית. יותר ממחצית מהקורבנות נאנסו בזמן שעבדו בשדות ולרוב על ידי קבוצות של גברים חמושים. נשים הוכו ונאנסו על ידם ולאחר מכן הושארו שרועות על הקרקע. אחרות נאנסו במהלך פשיטות על הכפרים שלהן. נשים רבות נאנסו בסבך שבו הן ניסו להסתתר לאחר שהן נמלטו מבתיהן. נשים נלכדו ונאנסו גם כאשר הן ניסו להימלט לעבר מחנות פליטים. במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו, אלימות נגד נשים כללה אכזריות בלתי נתפסת. נשים וילדות נאנסו על ידי קבוצות חמושות ואולצו להפוך לשפחות מין. הפגיעה של המיליציה האנטי־ממשלתית קאמוינה נסאפו והמיליציה הפרו־ממשלתית באנה מורה באזרחים הובילה לעלייה באלימות מינית. נשים נאנסו מול עיניהם של קרובי המשפחה שלהן. באחד המקרים אולץ גבר לבצע מעשים מיניים בבת משפחתו לפני שהוצא להורג.

נערים ששירתו בכוחות החמושים גם אנסו נשים וילדות. הנער נואל רואבירינבה בן ה־16, למשל, שהיה איש מיליציה במשך שנתיים, הצהיר בגאווה: ”אם אנו רואים ילדות, זו זכותנו, אנו יכולים לאנוס אותן”. נשים נאנסו גם על ידי פקידים במתקני כליאה באורח קבע. גברים לעיתים אף אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחותיהם. לאחר שהם אנסו נשים וילדות (לרבות ילדות בנות חמש ונשים בנות 80), הם החדירו קנה רובה לתוך הנרתיקים שלהן ופתחו באש. איברי מין של אחרות הושחתו בסכינים ובסכיני גילוח. לחלקן נדחפו חפצים לתוך החללים בגופן, כמו ענפי עצים ובקבוקים. על איברי המין של אחרות נשפכו חומרים כימיים, ולתוך הנרתיקים של נשים נשפך גומי מותך.
ב־12 באוקטובר 2002 כוחות תנועת השחרור של קונגו והתנועה הקונגולזית הלאומית בפיקודו של קולונל פרדי נגאלימו כבשו את העיירה ממבסה ואנסו נשים בהמוניהן. בשנת 2003 תקיפות מיניות מצד חיילים מקבוצות חמושות ומהצבא נמשכו במחוזות המזרחיים. בשנת 2006 כ־12,000 נשים וילדות נאנסו בתקופה של שישה חודשים. בשנת 2007, 54% ממקרי ההתעללות המינית שתועדו בששת החודשים הראשונים בוצעו על ידי חיילי הצבא. נכון לשנת 2008 עד 200,000 נשים וילדות עברו התעללות מינית. משנת 2009 חלה עלייה במספר הנשים שנאנסו על ידי כוחותיה החמושים של המדינה. בשנת 2009 כ־1,100 נשים וילדות נאנסו בכל חודש, ומתוכן 72% העידו כי עונו בזמן שנאנסו. מינואר 2010 עד דצמבר 2013 דווח כי 3,635 נשים וילדות נאנסו (חלקן קבוצתית) על ידי כוחותיה של המדינה (כמעט מחצית), ובהם כוחות הצבא (35.2%), ועל ידי קבוצות חמושות. מתוך כלל הקורבנות, 73% היו נשים ורבע היו ילדות. ממחקר שנערך במחוז צפון קיוו עלה כי 22% מהנשים היו קורבנות של אלימות מינית.
לאחר המלחמה חיו במדינה עד 200,000 ניצולות שנאנסו, ו־13% מהן היו מתחת לגיל 14. אחת הניצולות, למשל, נערה בת 14, כבר ילדה תינוק פעמיים לאחר שהיא נאנסה ועוברה בכוח. בין ינואר ליולי 2010, 66 פעוטות מתחת לגיל שלוש ו־50 נשים שגילן יותר מ־65 אושפזו בבית החולים פאנזי בעיר בוקאבו לאחר שהן עברו התעללות מינית. הברוטליות שבה הקורבנות נאנסו הובילה לבעיות בריאותיות חמורות. פיסטולות היו תופעה שכיחה, והגישה לניתוחים משחזרים במדינה הייתה מוגבלת. 87% דיווחו על הפרשות מהנרתיקים שלהן (ב־41% מהמקרים ההפרשות היו צואה ושתן), ו־79% דיווחו על כאבים בבטן התחתונה. מסקירת רשומות רפואיות בקרב 658 ניצולות במרכז הבריאות סנט פול בעיר אובירה, עלה כי 9% נדבקו בנגיף הכשל החיסוני, 13% נדבקו בעגבת ו־31% נדבקו בזיבה. מעט ניצולות פנו לטיפול רפואי בשל העלויות הכרוכות ומשום שאם היה מתגלה בפומבי שהן נאנסו, הן היו סובלות מסטיגמה חברתית ומנודות מהמשפחות ומהקהילות שלהן. נוסף על כך, 77% דיווחו כי הן סבלו מטראומה שהובילה לסיוטים ולנדודי שינה, ו־91% דיווחו כי הן חיו בפחד וחשו בושה. גברים שנאנסו והעזו להודות הסתכנו בנידוי על ידי המשפחות והקהילות שלהם ואף בהעמדה לדין פלילי משום שהם עלולים היו להיתפס כהומוסקסואלים, מה שנחשב לפשע במדינה.

2.27.1 משבר קיוו (2004–2020)
לאחר המלחמה כל הצדדים הלוחמים המשיכו לאנוס נשים וילדות במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו בהיקף נרחב. אלפי נשים וילדים נאנסו על ידם מדי שבוע. נשים רבות נאנסו על ידם קבוצתית תוך שהן מוכות. קבוצות חמושות רבות גם לקחו בשבי נערים ונערות כדי לגייס אותם לשירותיהן. בפברואר 2004 כוחות העצרת הקונגולזית גומה צרו על העיר בוקאבו במשך עשרה ימים. במהלך התקופה הזו הם טבחו בתושבים ואנסו נשים וילדים, חלקם כבני שלוש בלבד. ממחקר שנערך בין השנים 2005–2006 בקרב 2,465 מטופלות במרכז רפואי בעיר בוניה במחוז איטורי עלה כי 73% מהן נאנסו על ידי גברים חמושים. באוגוסט 2007 דווח כי 181 נשים נאנסו בכפר מוטנדה שבנפת רוטשורו. באותו החודש לוחמים ממיליציית הקונגרס הלאומי להגנת העם, בפיקודו של לוראן נקונדה, פשטו על עשרה בתי ספר תיכוניים וארבעה בתי ספר יסודיים ושבו את הילדים בכוח כדי לצרף אותם לשורותיהם. בדפוס שחזר על עצמו, נערים אולצו להפוך לחיילים בעוד נערות אולצו להפוך לשפחות מין.
ב־31 באוקטובר 2008 נקונדה הודיע על תוכניות כביכול ליצור מסדרון ללא אש שבו עקורים יוכלו לשוב לבתיהם, בעוד המיליציה בפועל השתמשה במסדרון כדי לגייס תושבים לשירותיה. גברים ונערים אולצו להפוך לחיילים, בעוד נשים ונערות עברו התעללות מינית ואולצו להפוך לשפחות מין. תושבים שסירבו הוצאו להורג ללא משפט. לאחר שלוחמי המיליציה כבשו את העיירות קיוואנג׳ה ורוטשורו, הם אנסו לפחות 16 נשים וילדות במשך שבועות. בין ינואר לספטמבר 2009 יותר מ־1,400 תושבים נטבחו, בעיקר נשים, ילדים וקשישים. נשים קודם נאנסו על ידם בהיקף נרחב. בתשעת החודשים הראשונים של השנה דווח על יותר מ־7,500 נשים שעברו התעללות מינית – וזאת רק על סמך דיווחים ממרכזי בריאות במחוז צפון קיוו ובמחוז דרום קיוו. בשנת 2010, למשל, מנהיג מיליציית מאי־מאי שקה, נטאבו נטאברי שקה, הורה לחייליו לאנוס נשים וילדות בעיירה וואליקלה במשך שלושה ימים כדי להעניש את תושביה על כך ששיתפו פעולה עם כוחות הממשלה. לפחות 387 נשים, ילדים ואף גברים נאנסו על ידם קבוצתית. באוגוסט 2010 יותר מ־500 נשים נאנסו במזרח. במחקר משנת 2010 30% מהנשים במזרח העידו כי הן עברו התעללות מינית. עד שנת 2011 כ־2,000,000 נשים וילדות נאנסו על רקע הסכסוך, בעוד רק בשנה זו נאנסו 400,000 נשים וילדות.

בשנת 2012 נאנסו 72 נשים על ידי אנשי מיליציית ה־23 במרץ בעיירה מינובה. בנובמבר 2012 כוחות צבא קונגו שהפסידו בקרב נסוגו מקו החזית אל העיירה מינובה. מהתמודדות מול גברים לוחמים הם לפתע ניצבו מול נשים וילדות חסרות ישע, והן היו עבורם טרף קל להשבת תחושת העליונות האבודה שלהם. כל הנשים והילדות בעיירה (יותר מ־1,000) נאנסו על ידם בשיטתיות במשך שלושה ימים. בשנת 2013 אנשי מיליציית ה־23 במרץ הוציאו תושבים להורג ללא משפט באזורים מיושבים, בעוד נשים הם קודם אנסו. לפחות 61 נשים נאנסו על ידי אנשי תנועת ה־23 במרץ סמוך לעיר גומה. בנובמבר 2013 עשרות נשים מהכפר פינגה נלקחו בשבי על ידי אנשי מיליציית מאי־מאי שקה ואולצו להפוך לשפחות מין. ב־1 במאי 2015 במהלך התקפה על אזור קיקמבה בדרום קיוו, 100 נשים נאנסו. בשנת 2017 חלה עלייה במספר מקרי האלימות המינית מצד כוחות הצבא והמשטרה, ו־41% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי כוחות הצבא ו־42% מהאלימות המינית שבוצעה על ידי המשטרה הופנו כלפי ילדים. בשנת 2024 מספר הנשים שנאנסו הוכפל. נוסף על כך, נשים סודניות ומרכז־אפריקאיות נלקחו בשבי ושונעו בכוח למדינה על ידי מיליציית צבא ההתנגדות של האל, שם הן אולצו להפוך לשפחות מין.
בעוד נשים וילדות היו הקורבנות העיקריים שנאנסו, גם אונס גברים וילדים זכרים היה נפוץ: ממחקר שנערך בשנים 2005–2006 בקרב 100 מטופלים זכרים במרכז רפואי בעיר בוניה שבמחוז איטורי עלה כי 95.2% מהם נאנסו על ידי גברים חמושים. בשנת 2009 אונס גברים וילדים היה שיטתי ונמצא במגמת עלייה. בשנת 2020 גבר צעיר ממחוז טנגניקה הופשט מכל בגדיו על ידי אנשי מיליציית הטווה, נאנס ולאחר מכן אולץ לאנוס בעצמו את אימו.

2.28 מלחמת דארפור (2003–2020)
מלחמת דארפור התנהלה במערב סודאן ובסביבתו משנת 2003 ועד 2020, בין משטר עומר אל־בשיר ומחליפיו, צבאו, הג׳נג׳וויד וכוחות התמיכה המהירה, לבין מורדים אפריקאים ובראשם הצבא לשחרור סודאן והתנועה לצדק ולשוויון, בהתערבות צ׳אד. מניעי המשטר והמיליציות היו דיכוי המרד, עליונות ערבית, סילוק אוכלוסיות אפריקאיות והשגת קרקעות ומשאבים, לצד לחימת המורדים להפלת המשטר, להגנת יישוביהם, לשליטה ולנקמה. המורדים תקפו בסיסים באל־פאשר ובקוטום, נלחמו ביניהם וחדרו לאום דורמאן, סודאן וצ׳אד התנגשו בגבולן, הצבא והמיליציות פשטו על כפרים ומחנות עקורים של הפור, המסאליט והזגאווה ולחמו בג׳בל מרה, והצדדים פגעו בכוחות האיחוד האפריקאי והאומות המאוחדות. שיטות הלחימה והפגיעה כללו הפצצות אוויריות, פשיטות רכובות, קרבות שדה וגרילה, כיתור והרעבה, ארטילריה, ירי והכאה, הצתות, זיהום בארות והשמדת יבולים. התוצאות היו הרג רבבות אזרחים ולוחמים, המתת שבויים, תמותת מאות אלפים מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד, גיוס ילדים בכפייה ושלילת חירויות, החרמת קרקעות, מקנה ורכוש, החרבת אלפי כפרים ועקירת מיליונים.
לאחר שכוחות הג׳נג׳וויד הקיפו כפר ופלשו אליו, הם עברו מבית לבית וטבחו בגברים ובילדים (הזכרים), בעוד את הנשים ואת הילדות הם אנסו, או שגררו את כולם למקום מרכזי, שם הם השמידו את הגברים ואת הילדים הזכרים, ולאחר מכן אנסו את הנשים ואת הילדות. בשלב השני הכוחות יצאו לכפרים ולעיירות סמוכים, למחנות עקורים פנימיים או למעבר הגבול עם צ׳אד, כדי לאנוס גם את הנשים ואת הילדות שניסו להימלט מהם. באזור נידח בדארפור נאנסו יותר מ־400 נשים וילדות. חלק מהנשים נאנסו מול עיניהם של הבעלים שלהן. נשים וילדות נאנסו בפרט בזמן שעזבו את מחנה העקורים או את היישוב שלהן כדי לחפש עצים להסקה. ניצולות העידו כי הגברים שאנסו אותן כינו אותן בשמות גנאי בערבית כמו ”שפחות” (בתעתיק: abid) ו”שחורות” (בתעתיק: zurga). הניצולה סואלה סולימאן העידה כי התוקף שלה לעג לה על הסיבה שהוא אונס אותה ואמר: ”ילדה שחורה, את כהה מדי. את כמו כלב. אנו [אונסים אותך כי אנו] רוצים להוליד [לך] תינוק בהיר”. לאחר שנשים נאנסו על ידי אנשי מיליציות הג׳נג׳וויד, גופן סומן בצריבה. איברי המין של קורבנות הושחתו כדבר שבשגרה. נשים גם נלקחו בשבי ונמכרו כשפחות מין.
ב־24 באוגוסט 2006 דווח כי מאות נשים נאנסו סביב מחנה הפליטים קלמה במהלך השבועות הקודמים. במקרה אחר שבע נשים שיצאו מהמחנה כדי לאסוף עצי הסקה נאנסו קבוצתית על ידי כוחות הג׳נג׳וויד, תוך שהן מוכות על ידם. לאחר מכן הם הפשיטו אותן מכל בגדיהן, שחררו אותן וצפו בהן מנסות להימלט מהם עירומות לקולות צחוקם. בנובמבר 2014 העיירה טאביט, שרוב תושביה הם בני הפור, הותקפה על ידי חיילי ממשלה בשלושה גלי תקיפה שנמשכו יום וחצי. גברים נלקחו בשבי בעוד 221 נשים וילדות נאנסו. נוסף על כך, תושבים הוכו ורכושם נבזז. עד שנת 2015 כוחות התמיכה המהירה המשיכו לאנוס נשים. בחברה הזו אישה שנאנסה נחשבה לחרפה לכל בני משפחתה, ועל כן נשים וילדות ששוחררו לבסוף סבלו מנידוי, מפחד ומהפחדה מצד פקידי ממשלה רבים. הן לא שבו למשפחותיהן ושמרו על שתיקה. נוסף על כך, הן לא יכלו לגשת לאזורים שנפגעו.

2.29 ההתקוממות של בוקו חראם (2009–2025)
התקוממות בוקו חראם התנהלה בניגריה ובאגן ימת צ׳אד משנת 2009 ועד 2025, בין הארגון ופלג המדינה האסלאמית לבין ניגריה, צ׳אד, קמרון, ניז׳ר, בנין, מיליציות ושכירי חרב. מניעי המורדים היו הפלת המשטר, השלטת השריעה, עקירת החינוך המערבי, סילוק נוצרים ומתנגדים והשגת שלל, לצד לחימת יריביהם לדיכוי המרד ולנקמה. ניגריה דיכאה מרד במיידוגורי והמיתה בשבי את מוחמד יוסוף ומאות מאנשיו, ותחת אבו בכר שקאו ומחליפיו תקפו המורדים בסיסים, יישובים, כנסיות, מסגדים ובתי ספר, לקחו אלפים בשבי לרבות בצ׳יבוק, כבשו שטחים בבורנו ופשטו מעבר לגבול, ומשנת 2015 נהדפו לסמביסה ולימת צ׳אד, התפצלו ונלחמו בצבאות, באוכלוסייה וביניהם. שיטות הלחימה והפגיעה כללו פשיטות, מארבים, הרעבה, הפצצות ורחפנים, ארטילריה, מטענים, פיצוצי התאבדות, ירי, מצ׳טות, עריפת ראשים והצתות. התוצאות היו הרג רבבות לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד, גיוס ילדים והמרת דת בכפייה, שלילת חירויות, החרמת רכוש, החרבת יישובים ועקירת מיליונים.
המיליציה החזיקה באידאולוגיה נוקשה כלפי נשים וילדות. על פי תפיסתה הן לא נועדו ללמוד בבתי ספר ולרכוש השכלה, אלא לשמש שפחות מין עבור גברים ולבשל להם. על כן במהלך פשיטות אנשיה לקחו אותן בשבי והפכו אותן לשפחות מין שלהם או נשאו אותן בכפייה. מאז שנת 2014 לפחות 2,000 נשים וילדות נלקחו בשבי על ידי המיליציה ורבות מהן אולצו להפוך לשפחות מין. בליל 14 באפריל 2014 פשטו אנשי המיליציה על בית הספר התיכון הממשלתי לנערות בנות 16–18 בעיירה צ׳יבוק, שבה היה רוב נוצרי, כדי לקחת אותן בשבי ולאנוס אותן באורח קבע. התלמידות אולצו לצאת וחלקן הועמסו מייד על משאיות שהמתינו בחוץ. היתר אולצו לצעוד כמה קילומטרים ולאחר מכן הועמסו גם הן על משאיות של המיליציה שהגיעו לאזור. בכלי הרכב שונעו 276 נערות, כולן או מרביתן כנראה למחנות מבוצרים של המיליציה באזור קונדוגה שביער סמביסה, שמורת טבע המשתרעת על פני 60,000 קילומטרים רבועים.

הנערות אוסלמו והושאו בכפייה לאנשי המיליציה. מחירה של כל אחת עמד על 2,000 נאירה (6 דולר). נערות רבות שונעו עם לוחמים גם לקמרון ולצ׳אד השכנות, כדי למכור אותן לנישואים בכפייה במחיר נמוך מדולר עבור כל אחת. ב־5 במאי, זמן קצר לאחר השעה 13:00, הפיצה המיליציה סרטון שבו נטל שקאו אחריות והצהיר כי הנערות לא היו צריכות להיות בבית הספר אלא נשואות משום שילדות מגיל תשע כבר מתאימות לנישואים, ועל כן הן הושאו על ידם בכפייה. הוא הוסיף: ”אללה הורה לי למכור אותן. אבצע את הוראותיו”, משום ששימוש בנשים ובילדות כשפחות מותר על פי האסלאם. שבוע לאחר מכן הפיצה המיליציה סרטון נוסף שבו נראו כ־130 מהנערות לבושות בצ׳אדורים ובחיג׳אבים אסלאמיים ארוכים. שקאו הצהיר בסרטון כי רבות מהנערות אינן מוסלמיות וכי הם ”יטפלו בהן כפי שהנביא מוחמד טיפל בכופרות שלקח בשבי”. הוא איים כי אם אנשי המיליציה העצורים בבתי הסוהר לא ישוחררו, הנערות תושארנה בשבי והם למעשה ימשיכו לאנוס אותן באורח קבע.
ב־30 במאי 2014 נמצאו שתיים מהנערות אנוסות, גוססות וקשורות לעץ. כפריים העידו כי המיליציה הותירה אותן כך ושחטה ארבע נערות ”סוררות” נוספות שאותן קברה. בהמשך השנה הצליחו ארבע נערות להימלט והלכו במשך שלושה שבועות עד שהגיעו למקום מבטחים ב־12 באוקטובר. הן העידו כי הוחזקו במחנה בקמרון ונאנסו מדי יום. באפריל 2015 צילמה המיליציה את הנערות נאנסות והפיצה את הסרטון, תוך הצבת תנאים לשחרורן. היא הצהירה כי היא מוכנה לשחרר 18 מהנערות משום שהן ממילא כבר חולות באופן אנוש וחלקן נושאות את נגיף הכשל החיסוני. אולם לבסוף הן לא שוחררו. הן נלקחו על ידי מיליציה אחרת שהאמינה שמשאב גופן עדיין יכול להניב לה רווחים. באוגוסט 2016 פרסמה המיליציה סרטון נוסף בהוראתו של שקאו שבו הוצגו כ־50 מהנערות, חלקן אחזו תינוקות שילדו לאחר שנאנסו. דובר חמוש רעול פנים שעמד לידן דרש את שחרור הלוחמים הכלואים בתמורה לשחרורן. הוא הצהיר כי 40 מהן הושאו בכפייה. באפריל 2023 חולצו שתי נערות יחד עם תינוק שאחת מהן ילדה לאחר שנאנסה. שתיהן הושאו בכפייה שלוש פעמים בשבי. נשים וילדות ששוחררו משבי המיליציה נחשבו לחרפה משום שנאנסו, ועל כן התמודדו לעיתים קרובות עם דחייה מצד קהילותיהן ומשפחותיהן.
ב־19 בפברואר 2018 בשעה 17:30 פשטה המיליציה על המכללה הממשלתית למדעים ולטכנולוגיה לנערות בעיירה דאפצ׳י, שבתה 110 נערות וילדות בנות 11–19 ושחטה חמש. המיליציה הסכימה תמורת כופר עצום לשחרר את היתר רק לאחר שהסכימו להתאסלם, מלבד הנערה ליאה שריבו בת ה־14, שהושארה בשבי משום שסירבה. לוחמי המיליציה הזהירו את הורי הנערות ששוחררו שלא יעזו לשלוח אותן שוב לבית הספר. באשר לנערה שריבו, החליטה המיליציה להראות לה מהו גורלה של כופרת כלשונם שמסרבת להתאסלם. היא אוסלמה והושאה בכפייה למפקד במיליציה. היא נאנסה על ידו באורח קבע וכתוצאה מכך ילדה לו תחילה את בנו. בסוף שנת 2020 ילדה לו את ילדו השני, ובשנת 2023 את ילדו השלישי. נכון לשנת 2025 היא עדיין הוחזקה בשבי.

2.30 מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2024)
מלחמת האזרחים בסוריה התנהלה משנת 2011 ועד 2024 בין משטר בשאר אל־אסד, איראן, חיזבאללה ורוסיה לבין מורדים, טורקיה ושלוחיה, הכורדים וארצות הברית, והמדינה האסלאמית, בהתערבות ישראל. מניעיה היו שימור המשטר או הפלתו, השלטת השריעה, אוטונומיה כורדית, התבססות זרה ובלימתן, והשגת שטחים ומשאבים. המשטר ירה במפגינים, המורדים כבשו שטחים ונלחמו ביניהם, והמדינה האסלאמית השתלטה על המזרח ותקפה מיעוטים עד הכרעתה. המשטר ותומכיו הכניעו במצור את חומס, חלב, סביבות דמשק ודרעא, טורקיה ושלוחיה הדפו כורדים בצפון, ובשלהי 2024 כבשו המורדים את חלב, חמה, חומס ודמשק, וישראל הפציצה יעדי צבא, איראן וחיזבאללה ותפסה שטחים בדרום. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, מצור והרעבה, הפצצות, חביות נפץ, ארטילריה, רחפנים, נשק כימי, פיצוצי התאבדות, ירי, עריפת ראשים, תלייה, הכאה והצתות. התוצאות היו הרג מאות אלפי לוחמים ואזרחים, המתת שבויים ועצורים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה, שעבוד, גיוס ילדים בכפייה ושלילת חירויות, החרמת נכסים, החרבת ערים, עתיקות ותשתיות, עקירת מיליונים וקריסת המשטר.
במהלך המלחמה נאנסו עשרות אלפי נשים וילדות על ידי כוחות הביטחון הסוריים, כוחות פרו־ממשלתיים, פקידי מדינה, כוחות המדינה האסלאמית, כוחות הצבא הסורי החופשי, אנשי מיליציות השביחה ומיליציות פרו־ממשלתיות אחרות, כאסטרטגיה מתוכננת. נשים נאנסו על ידי כוחות הביטחון הממשלתיים, מורדים ואנשי מיליציות בשיעורים גבוהים. אימת האונס הייתה הסיבה העיקרית להימלטותן של 600,000 נשים מאזור המלחמה. עם פרוץ המלחמה ארגנו כוחות המדינה את אונס הנשים בעיר דרעא. כאשר החלו בדיכוי מפגינים בעיר ג׳סר א־שוגור, טקטיקה שננקטה הייתה פשיטה על בתים שבהם ישנו נשים כדי לאנוס אותן. ב־13 באוגוסט 2012 הורו קצינים עלווים לחייליהם קודם לאנוס נערות בעיר חומס ולאחר מכן להוציא אותן להורג בירי. חיילים שסירבו לאנוס אותן נורו על ידי הצבא. בשנת 2013 דווח כי ילדים וילדות בקושי בני 12 נאנסו ועונו באיברי המין שלהם. מתחילת המלחמה ועד סוף נובמבר 2013 נאנסו כ־6,000 נשים, חלקן קבוצתית, אולם המספרים כנראה גבוהים בהרבה בהתחשב בכך שרוב המקרים לא דווחו. מרביתן נאנסו על ידי כוחות הממשלה, בפרט במהלך התקפות על עמדות מורדים, במחסומים ובמתקני מעצר.
בשנת 2013 נאנסו נשים במתקן הכליאה של ענף הביטחון הפוליטי הסורי, ונשים אחרות עברו התעללות מינית במתקן הכליאה של ענף הביטחון הצבאי בעיר לטקיה. באפריל ובאוגוסט 2014 דווח כי כוחות הממשלה וכוחות שתמכו בה המשיכו לאנוס נשים בשיטתיות. רבות מהן התעברו. בשנת 2015 דווח כי במהלך כל המלחמה נאנסו נשים וילדות גם במתקני מעצר ממשלתיים, בפרט במתקני החקירות של מנהלת המודיעין הצבאי ובמתקני כליאה שנוהלו על ידי מנהלת הביטחון הכללי בעיר דמשק. באוגוסט 2018 נאנסה אישה בעיר חמה על ידי מנהיג חטיבת סולימאן־שה בעצמו, מוחמד אל־ג׳אסם, שכונה ”אבו אמשה”. נשים שנאנסו נחשבו לחרפה בעיני בני משפחותיהן וקהילותיהן ונשחטו על ידם. אלו שהותר להן לחיות לא היו ראויות לנישואים, ועל כן ניצולות רבות שמרו על שתיקה. גברים שהוחזקו במתקני כליאה אוימו שוב ושוב כי נשותיהם ובנותיהם תיאנסנה. נאנסו גם נערים וילדים זכרים. באחד המקרים נאנס נער בן 15 מול עיניו של אביו, ובמקרה אחר נאנס ילד בן 11 על ידי שלושה קצינים משירותי הביטחון. גברים נאנסו באלות. במתקן הכליאה הצבאי סיידנאיא בפרברי העיר דמשק נאנסו נשים, בעוד גברים אולצו להתפשט ולאנוס זה את זה פעמים רבות.

2.30.1 המדינה האסלאמית (2014–2017)
בשנת 2014 הכריזה המדינה האסלאמית על החייאת המוסד המתיר שימוש בנשים ובילדות שאינן מוסלמיות כשפחות מין והעברתן מיד ליד. היא הצהירה כי לא זו בלבד שגברים מוסלמים רשאים לאנוס נשים שאינן מוסלמיות, אלא שזוהי אף מצווה ועודדה אותם לאנוס אותן. היא קבעה כי ההיתר לאנוס אותן מניב למעשה שני תוצרים: האחד, מניע גברים להתאסלם, והשני, כופה עליהן ללדת ילדים מוסלמים שיהפכו גם הם ללוחמים הדרושים להפצת שליטתה. על פי התפיסה שרווחה, כל אישה שאינה מוסלמית חייבת להיאנס לפחות על ידי עשרה לוחמים שונים של המדינה האסלאמית כדי לכפר על כפירתה. בכירי המדינה האסלאמית היו המובילים העיקריים בסחר השיטתי בהן. בחודש אוקטובר היא הצהירה במפורש בכתב העת המקוון שלה ”דאבק” כי קיימת הצדקה דתית על פי החדית׳ והקוראן להפוך את נשותיהם ואת בנותיהם של מי שאינם מוסלמים לשפחות מין ולאנוס אותן, לרבות ילדות, משום שהן שלל המלחמה, שלל הג׳יהאד, כמו הנשים היזידיות המשתייכות כלשונה ל”דת הכפירה”. עוד היא קבעה כי מעשים אלו מותרים כלפי ”לא מאמינות” שסירבו להתאסלם. נכתב כי השימוש בנשותיהם כשפחות מין ”הוא היבט מבוסס היטב של השריעה, שאם מישהו יכחיש אותו או ילעג לו, הרי שהוא מכחיש את פסוקי הקוראן ואת דברי הנביא או לועג להם ובכך כופר באסלאם”. על כן כישות ארגונית, היא אימצה והסדירה זאת.
בסוף השנה פרסמה המדינה האסלאמית במרשתת חוברת שהתמקדה בהנחיות כיצד לנהוג בשפחות. בחוברת נכתב כי הקוראן מתיר ללוחמים לאנוס אותן ונקבע במפורש כי מותר לאנוס גם ילדות קטנות מרגע שגופן ניתן לחדירה, גם אם טרם הגיעו לגיל ההתבגרות. נכתב גם כי מותר ללוחמים לעבר אותן או לסחור בהן כשפחות מין. נוסף על כך, מותר להכות אותן כדי להופכן לכנועות. בינואר 2015 הוכרזו כללים נוספים בנוגע לשפחות מין. במאמר בכתב העת נכתב כי הגברים המוסלמים שהפכו נשים וילדות לא מוסלמיות לשפחות מין שלהם ואונסים אותן אינם צריכים להכחיש זאת, אלא למעשה להתגאות בכך בפומבי, משום ש”שעבודן המיני” (בתעתיק: Tasarri) מותר על פי פסיקת השריעה הגדולה והסונה הנבואית הטהורה שכותרתה ”שעבוד” (בתעתיק: Saby). הזכות שניתנה לגברים מוסלמים לאנוס ”כופרות” נחשבה לפרס הנשגב ביותר שהם יכלו לקבל. כך למשל, ביוני 2015, בתחרות שינון הקוראן שנערכה בעיר מוסול קיבלו שלושת הגברים הזוכים שפחות מין כפרס. מכיוון שלוחמים רבים לא רצו שהן תלדנה להם, כתוצאה מהאונס, צאצאים נחותים כמותן, הותר להם באופן מפורש לפלוט מחוץ לגופן בכל פעם שאנסו אותן. נוסף על כך, קבעה המדינה האסלאמית כי מותר לשאת ילדות בכפייה.
עשרות אלפי נשים וילדות יזידיות, נוצריות, שיעיות, טורקמניות, שבאקיות ואחרות, ובהן בנות תשע בלבד, נאנסו באופן שיטתי על ידי לוחמי המדינה האסלאמית, לוחמים מיתר הקבוצות החמושות וגברים מוסלמים אחרים באזורים שכבשה המדינה האסלאמית, רק משום שלא היו מוסלמיות סוניות, ”כופרות” כלשונם. לעיתים נלקחו בשבי כל הנשים והילדות במשפחה ואולצו להפוך לשפחות מין. רבות הוענקו, נמכרו או נסחרו כשפחות מין ללוחמים ולגברים מוסלמים אחרים בהיקף נרחב, או הושאו להם בכפייה. בפני שבויות רבות הוצבו שתי אפשרויות: להתאסלם או להיאנס על ידי גברים מוסלמים. נשים וילדות יזידיות נאנסו על ידם בשיטתיות ואולצו להפוך לשפחות מין שלהם. האונס השיטתי שלהן השתלב עמוק בתאולוגיה הרדיקלית של המדינה האסלאמית. נשים יזידיות רבות נאנסו קבוצתית בדפוס שהפך לנוהג. הפיקוד נתן יד חופשית ללוחמים לאנוס נשים יזידיות ככל שרצו.

המדינה האסלאמית גייסה עשרות אלפי לוחמים זרים מרחבי העולם, ועד מחצית שנת 2018 גדל מספרם באופן מעריכי ליותר מ־40,000. כתוצאה מכך ניכרו פערים לשוניים ותרבותיים עמוקים בשורותיה, ושילובם היה קריטי. על כן השתמשו מנהיגי המדינה האסלאמית ישירות באונס השבויות כדי להביא לביסוס היחסים והנאמנות בין לוחמים מקומיים ובין זרים, על ידי העברתן מיד ליד, דבר שהוכח כיעיל. לוחמים זרים כמקומיים אנסו שבויות באורח קבע ואף הפכו לשותפים מרכזיים באונס שלהן. לאחר שלוחמי המדינה האסלאמית כבשו אזור, הופרדו הגברים במקרים רבים מהנשים ולרוב נטבחו, בעוד הנשים, הנערות והילדות הצעירות חולקו בין הלוחמים, נאנסו על ידם ואולצו להפוך לשפחות מין שלהם או הושאו להם בכפייה. לאחר שנאנסו, הועברו השבויות ללוחמים אחרים, בעוד חמישית מהן נגבו כ”מס” ונסחרו בשווקים למכירת שפחות מין כדי לגייס כספים, כמו בערים מוסול וא־רקה. שבויות נמכרו שוב ושוב ונאנסו בכל פעם על ידי גברים אחרים. הדבר התבסס על פרקטיקה שנקראה ”נישואים זמניים”. הנשים המבוגרות יותר שלא היו לטעמם לרוב שונעו לשוק מאולתר למכירת שפחות מין בניסיון למכור גם אותן.
נשים ונערות יזידיות שכבר היו הרות לפני שנלקחו בשבי עברו הפלות בכפייה. בשבי עצמו הוזרקו לגופן של נשים ונערות יזידיות חומרים פרמקולוגיים למניעת היריון על ידי שובים שחשקה נפשם לאנוס אותן ללא החשש שהן תלדנה להם צאצאים כתוצאה מכך, ואלו שבכל זאת התעברו אולצו לעבור הפלות בכפייה. אחרות עוברו על ידי שוביהן במכוון. נשים שהוחזקו בשבי הוכו לעיתים קרובות על ידי שוביהן כדי לחנך אותן להיאנס על ידם בכניעה. נשים וילדות נאנסו לא רק על ידי שוביהן, אלא לעיתים קרובות גם על ידי חבריהם. המדינה האסלאמית הוציאה להורג נשים שהעזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי לוחמיה. ב־17 בדצמבר 2014 דווח כי לפחות 150 מבנות שבט אל־בו נימר בעיר פלוג׳ה, חלקן הרות, נשחטו משום שהעזו לסרב להיאנס בכניעה על ידי לוחמים. באוגוסט 2015 נשחטו 19 נשים נוספות מאותה הסיבה.
הנשים היזידיות שנלקחו בשבי ושונעו לשווקים למכירת שפחות מין נבדקו מייד על ידי גינקולוגים כדי לקבוע אם הן בתולות או הרות לפני מכירתן. נשים שנמצאו הרות עברו הפלות בכפייה. הנשים והילדות הוצגו בשווקים בעודן נושאות תגי מחיר. ככל שהיו צעירות יותר, כך היו יקרות יותר. ב־3 בנובמבר 2014 הנפיקה המדינה האסלאמית מחירון מקוון לנשים ולילדות יזידיות ונוצריות, ובשנת 2015 קבעה מחירון רשמי: ילדות בנות 1–9 – 200,000 דינר (169 דולר); ילדות, נערות ונשים בנות 10–20 – 150,000 דינר (127 דולר); נשים בנות 20–30 – 100,000 דינר (85 דולר); נשים בנות 30–40 – 75,000 דינר (63 דולר); נשים בנות 40–50 – 50,000 דינר (42 דולר). עם זאת, חלק מהשבויות נמכרו גם תמורת חפיסת סיגריות ואף הוענקו כמתנה. שבויות נמכרו כשפחות מין גם לגברים בערב הסעודית, במדינות נוספות במפרץ הפרסי ובטורקיה.

נשים וילדות נמכרו גם באופן מקוון באמצעות תמונות שהועברו ביישומונים מוצפנים, בעיקר בטלגרם ובפייסבוק ובמידה מועטה בוואטסאפ. כל השבויות שצולמו בתמונות היו מתחת לגיל 30, וחלקן ילדות שטרם סיימו בית ספר יסודי. כולן צולמו באולם מרופט ומאחוריהן הוצבו כיסאות מרופדים יתר על המידה או וילונות ברוקד. הן הצטוו להביט במצלמה כאשר רבות מהן מאופרות בכבדות כדי שפניהן יפתו קונים פוטנציאליים לאנוס אותן. המדינה האסלאמית רשמה כל שפחה תחת שם בעליה והשתמשה ביישומונים כמו טלגרם כדי שאם תעז לנסות להימלט מבעליה, יוכל כל כוח ביטחון, מחסום או נקודת שליטה לזהותה. באמצע שנת 2016, אף שאיבדה שטחים לכוחות עיראקיים, הידקה המדינה האסלאמית את פיקוחה על 3,000 נשים וילדות שהוחזקו כשפחות מין כדי להבטיח שלא תוכלנה להימלט.
ניצולות העידו כי שוביהן הסבירו להן בגאווה כי אללה שבע רצון מכך ש”כופרות” נאנסות על ידי גברים מוסלמים. נערה בת 15 העידה: ”[בזמן שהשובה שלי אנס אותי] הוא המשיך לומר לי שזה ’עיבאדה’ [פולחן בערבית]”. ילדה אחרת בת 12 העידה: ”[השובה שלי אמר לי כי] בכך שהוא אונס אותי הוא מתקרב לאללה”. אישה בוגרת שהוחזקה בשבי יחד עם ילדה בת 12 העידה כי כאשר התחננה בפני שובן שיפסיק לפחות לאנוס את הילדה, הוא השיב לה כי ”היא שפחה”, וזה ”משמח את אללה” שהיא נאנסת על ידו. שובים נהגו להיפטר מהתינוקות הזכרים שילדו שפחות המין שלהם לפני שנלקחו בשבי, משום שמשאב גופם נחשב לחסר תועלת עבורם. ביוני 2017 דווח למשל כי אישה הופרדה מבנה בן השנה ואולצה להפוך לשפחת מין. היא הורעבה במשך שלושה ימים במרתף עד שלבסוף הביאו לה שוביה ארוחה. לאחר שסיימה לאכול אמרו לה: ”בישלנו את בנך בן השנה שלקחנו ממך, וזה מה שאכלת”. לוחמים נהגו להתרברב במספר הנשים שאנסו. אחד מהם, עמאר חוסיין, התרברב כי אנס לבדו יותר מ־200 נשים מקבוצות המיעוטים בעיראק. שבויות רבות ניסו לשים קץ לחייהן. נערות יזידיות בעיראק שנאנסו על ידי לוחמים, למשל, שמו קץ לחייהן בקפיצה אל מותן מהר סינג׳אר.
ביוני 2014, במהלך כיבושן של הערים העיראקיות, נלקחו נשים בשבי ונאנסו על ידי לוחמי המדינה האסלאמית. בין 6 ביולי ל־10 בספטמבר נלקחו נשים וילדות בשבי ונאנסו באופן שיטתי ונרחב על ידי לוחמי המדינה האסלאמית וקבוצות מורדים בעלות בריתה. בחודש אוגוסט נלקחו בשבי בין 5,000 ל־7,000 נשים וילדות יזידיות ונמכרו כשפחות מין או הושאו בכפייה בצפון עיראק. באותו החודש נלקחו בשבי 450–500 נשים וילדות ושונעו לאזור נינוה. מהן נבחרו 150 נשים וילדות רווקות שהיו בעיקר מהקהילות היזידיות והנוצריות. הן שונעו לסוריה ושם הוענקו ללוחמים כפרס או נמכרו כשפחות מין לגברים מוסלמים אחרים. ב־3 באוגוסט נכבש כל הכפר קוצ׳ו שמנה כ־1,826 תושבים. הגברים והנערים שגילם עלה על 14 הופרדו ומרביתם נטבחו, ויותר מ־1,000 נשים וילדים נלקחו בשבי: הילדים הזכרים הועברו למחנות צבאיים, שם אומנו ואולצו להפוך גם ללוחמים, בעוד הנשים והילדות הוענקו ללוחמים ונמכרו כשפחות מין. באותו היום נלקחו בשבי נשים וילדות יזידיות מאזור אל־קחטאניה ואולצו להפוך לשפחות מין, ומתוכן 450–500 שונעו לעיר תלעפר. מאות נוספות שונעו לכפר סיבא שייח׳ ח׳דר ומשם לעיירה בעאג׳. בין 3 ל־6 באוגוסט נלקחו בשבי 500 נשים וילדים יזידים בעיירה בעאג׳, ויותר מ־200 מהכפר תל בנאת. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין.

ב־4 באוגוסט, לאחר שנכבשו הרי סינג׳אר, נלקחו בשבי נשים וילדות בכפר היזידי חרדן ואולצו להפוך לשפחות מין. נשים יזידיות אחרות נלקחו בשבי בכפרים אחרים באזור. ב־6 באוגוסט נלקחו בשבי 400 נשים יזידיות בעיירה סינג׳אר כדי למכור אותן כשפחות מין. ב־7 באוגוסט דווח כי עשרות גברים יזידים בעיירה סינג׳אר נטבחו, ונשותיהם הוענקו ללוחמי ג׳יהאד רווקים. ב־10 באוגוסט נלקחו בשבי כ־7,000 נשים וילדות ואולצו להפוך לשפחות מין בצפון עיראק. ב־12 באוגוסט דווח כי כ־1,500 שבויות יזידיות ונוצריות אולצו להפוך לשפחות מין. ב־15 באוגוסט נלקחו בשבי עד 1,000 נשים וילדים בכפר היזידי קוצ׳ו. הנשים והילדות אולצו להפוך לשפחות מין. עד סוף חודש אוגוסט נלקחו בשבי עד 2,500 יזידים, שמרביתם היו נשים וילדות שאולצו להפוך לשפחות מין. באוגוסט 2015 דווח כי אישה אמריקאית בת 26 בשם קיילה מולר, עובדת סיוע הומניטרי, נלקחה בשבי והוענקה למנהיג המדינה האסלאמית בעצמו, אבו בכר אל־בגדאדי. היא הושאה לו בכפייה, הוחזקה על ידו באופן אישי, ונאנסה על ידו שוב ושוב בברוטליות עד שמתה.
בשנת 2014 דווח כי לוחמי המדינה האסלאמית הודיעו גם למשפחות מוסלמיות מקרב האוכלוסיות הכבושות כי עליהן ”למסור [להם] את בנותיהן לצורך יחסי מין”, בנוהג שנקרא ”ג׳יהאד מיני” ו”ג׳יהאד הנישואים” (בתעתיק: Jihad al-Nikah). בעלונים בערים הכבושות מוסול ותיכרית נכתב כי הנשים, בתולות או לאו, חייבות לספק מינית לוחמים כדי ”לטהר את עצמן”, וכי אלו שתסרבנה תוכנה או תושמדנה, משום שהן מפרות את רצון האל. ביוני 2014 דווח כי המדינה האסלאמית תלתה כרזות הקוראות לתושבי העיר מוסול למסור לה את בנותיהם הרווקות כדי להשיא אותן בכפייה ללוחמים.
בנובמבר 2015 דווח כי כ־2,000 נשים וילדות עדיין נקנות ונמכרות באזורים שנשלטו על ידי המדינה האסלאמית. באוקטובר 2016 עדיין הוחזקו בשבי כשפחות מין נשים וילדות יזידיות רבות. בשנת 2017 עדיין הוחזקו כשפחות מין בשבי בעיראק ובסוריה 1,882 נשים וילדות יזידיות. גופן של שפחות מין בעיר מוסול שימש עבור הלוחמים גם כמגן אנושי במהלך המערכה על העיר. חלקן שונעו בכפייה לעיר א־רקה בשל הביקוש. בשנת 2018 דווח כי כ־6,300 יזידים נלקחו בשבי במחוז סינג׳אר, בעוד נשים נאנסו ואולצו להפוך לשפחות מין בתוך מערכת אונס ממוסדת. נשים וילדות רבות הוחזקו בשבי כשפחות מין זמן רב. אישה יזידית שהוחזקה בביתו של מפקד במדינה האסלאמית בעיר אנקרה בטורקיה חולצה רק ביולי 2020. ילדה יזידית בת שבע חולצה מביתם של שני מפקדים בעיר רק בפברואר 2021. אישה יזידית אחרת בת 21, פאוזיה אמין סידו, שנמכרה לגבר פלסטיני שתמך במדינה האסלאמית, חולצה רק באוקטובר 2024. היא הייתה ילדה בת 11 כאשר נלקחה בשבי.

2.31 הסכסוך במיאנמר (1948–הווה)
הסכסוך במיאנמר, לשעבר בורמה, מתנהל משנת 1948 ועד ימינו, לאחר נסיגת בריטניה, בין הממשלה, הצבא ומיליציות לבין קומוניסטים, כוחות התנגדות וארגוני מיעוטים ובהם הקארן, הקצ׳ין, השאן והרוהינגיה. מניעיו כללו שלטון ריכוזי וצבאי או הפלתו, עליונות בורמזית בודהיסטית, דיכוי בדלנות, עצמאות או אוטונומיה, הגנת תושבים והשגת קרקעות ומחצבים. הצבא לחם במרידות קומוניסטיות ואתניות, חולל הפיכה בשנת 1962, ניתק מורדים מאספקה, דיכא באש מחאות, ופשט עם מיליציות על כפרי הרוהינגיה באראקן וגירש מאות אלפים לבנגלדש. בהפיכה נוספת בשנת 2021 כלא מתנגדים, ירה במפגינים והפציץ יישובים, ויריביו לחמו בו וביניהם וכבשו בסיסים, עיירות ואזורי גבול. שיטות הלחימה והפגיעה כללו לוחמת סבך, רחוב וגרילה, הרעבה, הפצצות ורחפנים, ארטילריה, מוקשים ואילוץ אזרחים לפנותם, ירי, הכאה, עריפת ראשים, השמדת יבולים והצתות. תוצאותיו הן הרג מאות אלפי לוחמים ואזרחים, המתת שבויים ועצורים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות והטלת מומים, שבי, כליאה, שעבוד, גיוס מבוגרים וילדים בכפייה, שלילת חירויות ואזרחות, החרמת נכסים, החרבת אלפי יישובים ועקירת מיליונים.
במשך עשרות שנים, כוחות טטמדאו נהגו כאסטרטגיה צבאית לאנוס את נשותיהן ואת בנותיהן של קבוצות מיעוט, כמו נשים וילדות רוהינגיות וקארניות. חלקן אולצו להפוך לשפחות מין שלהם או הושאו להם בכפייה. בין השנים 2016 ל־2017 נשים וילדות רוהינגיות נאנסו בהמוניהן על ידי כוחות טטמדאו, לרבות חיילי הצבא ושוטרי משמר הגבול, אנשי מיליציות בודהיסטיות, קבוצות מורדים במדינות ראקין, קאצ׳ין ושאן, ותושבים מקומיים במדינת ראקין, בשל זהותן האתנית והדתית. הן נאנסו על ידם באופן מסיבי, נרחב ושיטתי, כחלק ממדיניות אסטרטגית צבאית עיקרית במהלך הטיהור האתני. רבות מהן נאנסו על ידם קבוצתית. רק במדינת ראקין, מאות ואולי אף אלפי נשים וילדות רוהינגיות נאנסו על ידי כוחות טטמדאו, חלקן נאנסו על ידם קבוצתית, זו לצד זו, באונס המוני.

בשנת 2017, באחד המקרים, נערה בת 15 שחיילים החליטו לאנוס, נגררה באכזריות על הקרקע למרחק של יותר מ־15 מטרים, שם נאנסה קבוצתית על ידי עשרה חיילים. חלק מהנשים והילדות נאנסו על ידם למוות בעוד אחרות, לאחר שנאנסו, נמצאו כאשר הן סובלות מטראומה ועם פצעים פתוחים בהגיען למחנות פליטים בבנגלדש. נשים נלקחו בשבי ואולצו להפוך גם לשפחות מין במחנות צבאיים, כמו בבסיס גדוד חיל הרגלים הקל 551. נשים גם הופשטו ואולצו להסתובב עירומות בפומבי כחלק מביזוין. ב־3 בפברואר, ממחקר שהתבסס על עדויות של יותר מ־200 פליטים רוהינגים, עלה כי מחצית מהנשים נאנסו או עברו התעללות מינית באופן שיטתי, חלקן קבוצתית.
ב־25 באוגוסט פלשו כוחות הצבא ומקומיים חמושים משבט ראקין לכפר צ׳וט פין. גברים נטבחו בעוד נשים נאנסו על ידי אנשי כוחות הביטחון. ב־30 באוגוסט פלשו כוחות הצבא לכפר טולה טולי. תחילה הופרדו הנשים והצטוו לשבת סמוך לנהר ולהמתין בזמן שהכוחות טבחו בגברים. נשים שנכנסו לנהר בניסיון נואש לחמוק מגורלן הבלתי נמנע הצטוו לצאת ולחזור לשבת לאורך גדת הנהר. לאחר זמן מה הורו להן החיילים לעמוד על רגליהן ולנסות לברוח. שעשע אותם לצפות בנשים חסרות אונים הנואשות להישאר בחיים, מנסות להימלט מגברים לוחמים שבאו להורגן, כמו טרף קל הנואש להיחלץ מציידיו, אף שהיה ברור שאין להן סיכוי וגורלן כבר נחרץ. כאשר הן החלו לנוס על נפשן, הם פתחו לעברן באש. חלקן נכנסו לנהר כדי לחמוק מהקליעים וטבעו למוות בזרם. לפחות 200 נשים נקטלו. החיילים הותירו בחיים כ־30 נשים שאותן החליטו קודם לאנוס. הן הצטוו להתמקם שוב לאורך הנהר ולהמתין שם עד שתילקחנה להיאנס על ידי החיילים. בהמשך הן חולקו לשש קבוצות והובלו לבקתות הסמוכות, שם נאנסו על ידם קבוצתית. לאחר מכן הן הוכו, תכשיטיהן נבזזו והבקתות הוצתו.
בין 25 באוגוסט 2017 לאוגוסט 2018 יותר מ־18,000 נשים וילדות נאנסו. מאז ההפיכה במדינה בשנת 2021 הצבא אף הגביר את אונס הנשים השיטתי. ב־1 במרץ 2023 בשעה 03:00 לערך כוחות הצבא חצו את נהר מו, פשטו על הכפר טדיינג וטבחו בתושבים. התושבים לא הספיקו להימלט בשל ההנחה השגויה שהחיילים לא יחצו את הנהר. בערב הכוחות שבו בין 70 ל־100 תושבים ולקחו אותם כבני ערובה למנזר מקומי. למוחרת בבוקר חיילים לקחו אותם כמגינים אנושיים בעת שצעדו לכפר ניאונג־יין הממוקם ארבעה קילומטרים מערבית משם. בהמשך היום כל בני הערובה נטבחו על ידי החיילים בעוד לפחות שלוש נשים נאנסו קודם על ידם.

2.32 מלחמת תיגראי (2020–2022)
מלחמת תיגראי התנהלה בצפון אתיופיה ובאריתראה משנת 2020 ועד 2022, לאחר דחיקת הנהגת החבל מהשלטון, בין ממשלת אתיופיה, אריתראה וכוחות מאמהרה ומעפאר לבין החזית העממית לשחרור תיגראי ומורדי אורומו. מניעיה היו ריכוז השלטון, הכנעת תיגראי, נקמת אריתראה, סיפוח שטחים וסילוק תיגראים, לצד לחימת יריביהם לאוטונומיה ולהפלת הממשלה, והשגת נכסים. כוחות תיגראי תקפו בסיסים, המיתו אמהרים במאי קדרה וירו רקטות לאריתראה ולאמהרה, והממשלה ושותפותיה כבשו את מקלה, גירשו תיגראים ממערב החבל, המיתו תושבים באקסום, תקפו מחנות פליטים והטילו מצור. התיגראים כבשו מחדש את רוב החבל ופלשו לאמהרה ולעפאר, אך נהדפו ואתיופיה ואריתראה כבשו את שירה וערים נוספות. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה ורחוב, גרילה, מצור והרעבה, ניתוק חשמל ותקשורת, הפצצות ורחפנים, ארטילריה, ירי, מצ׳טות, הכאה, השמדת יבולים והצתות. התוצאות היו הרג מאות אלפי אזרחים ולוחמים, המתת שבויים ועצורים, תמותה מרעב, ממחלות וממניעת תרופות, פציעות, שבי, כליאה, גיוס בכפייה ושלילת חירויות, החרמת נכסים, החרבת יישובים ותשתיות ועקירת מיליונים.
במהלך המלחמה, בין 10,000 ל־120,000 נשים וילדות (לרבות ילדות צעירות כבנות 8, נשים הרות וזקנות כבנות 72) נאנסו בהמוניהן מדי יום על ידי חיילים ואנשי מיליציות משני הצדדים שלרוב לבשו מדים, מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה, מכוחות הביטחון של אתיופיה ומחוז אמהרה, מכוחות ההגנה של תיגראי, מהמיליציה האזורית של החבל, ומכוחות מיוחדים, כמו בערים מקלה ואדיגראט ובעיירות ראוויאן ווקרו. חלקן נאנסו קבוצתית, לעיתים במשך כמה ימים. אימהות ובנותיהן נאנסו זו לצד זו. הקורבנות לעיתים קרובות נאנסו מול עיניהם של בני משפחותיהן. חלקן אולצו להפוך לשפחות מין. נוסף על כך, גברים אולצו לאנוס בעצמם את בנות משפחתם.

אונס הנשים והילדות במדינת תיגראי היה מכוון ושיטתי תחת היררכיית הפיקוד המאורגנת היטב של כוחות ההגנה של אתיופיה ותחת היררכיית הפיקוד המחמירה של כוחות ההגנה של אריתריאה. חיילים שסירבו לאנוס אותן נענשו. במהלך המאה ה־21 כמה מנהיגים פוליטיים וצבאיים הצהירו בפומבי כי בזמן מלחמה משעשעת הידיעה שנשותיהם ובנותיהם של המובסים נאנסות על ידי המנצחים, וכי זהו מעשה לגיטימי וסבלן הוא חסר משמעות. בינואר 2019, עוד לפני שפרצה המלחמה, ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, המשתייך לשבט האורומו, התלוצץ מול קהל: ”אז, אם אתם תוהים מהו שיעור בני האורומו בתיגראי, השאירו זאת לדנ״א לגלות”, כלעג לכך שבני שבטו כבר אנסו נשים תיגריות במלחמות קודמות. הקהל הגיב לדבריו בהתלהבות והוא הוסיף: ”אלו [הלוחמים] שהלכו לעדווה [עיירה בתיגראי] כדי להילחם, לא סתם הלכו וחזרו. לכל אחד מהם היו כעשרה ילדים [לאחר שאנסו שם נשים תיגריות]”. הקהל הגיב בצחוק רם ובמחיאות כפיים. ב־21 במרץ 2021 אבי הצהיר: ”הנשים בתיגראי? נשים אלו נחדרו רק על ידי גברים, בעוד חיילינו נחדרו על ידי סכין”, כלומר בעיניו סבלן של נשים שנאנסות במלחמות הוא חסר חשיבות. בתחילת 2021 גנרל אתיופי הצהיר כי זהו למעשה דבר מובן מאליו שחיילים אונסים נשים בזמן מלחמה וכי הם רשאים לאנוס נשים במדינת תיגראי.
כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה וחיילים אמהרים אמרו לאומללות התיגריות שהם אנסו כי לתיגראים אין היסטוריה ותרבות, ועל כן הם אונסים אותן כדי ”לטהר אתנית את תיגראי”, ”לאמהר” אותן, כלומר להפוך אותן לאמהריות, או להכחיד את זהותן התיגראית ואת ”קו הדם” שלהן. נאמר לנשים כי אם ברצונן לקבל מוצרים בסיסיים כדי לשרוד, עליהן להיאנס על ידם בכניעה. חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה הצהירו כי זה מוצדק לאנוס ילדות תיגריות שהרי הן אינן אנושיות כמותם, משום שאביהם הוא ראש ממשלת אתיופיה, אבי אחמד, בעוד אביהן הוא המנהיג המובס של מדינת תיגראי, דברה־ציון גברה־מיכאל. הורים גילחו את ראשי בנותיהן והלבישו אותן בבגדי בנים בתקווה נואשת שהחיילים לא יזהו שהן בנות ויאנסו אותן. חיילים לעיתים קרובות גם השחיתו את איברי המין של הקורבנות, כיבו סיגריות על גופן, צרבו אותן בברזל חם, החדירו בכוח לתוך איברי הרבייה שלהן מסמרים, מוטות מתכת, ברגים, פסולת פלסטיק וחפצים אחרים, והטיחו בהן מילות גנאי וגידופים אתניים. נשים ונערות שנאנסו התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. נשים רבות נדבקו במחלות מין כמו נגיף הכשל החיסוני, וניצבו מול קושי בקבלת טיפול משום שהן נחשבו לחרפה, ובשל קריסת התשתית הרפואית במלחמה.
עד שנת 2021 כ־10% מכלל הנשים במדינת תיגראי עברו התעללות מינית במלחמה, כ־80% מהן נאנסו וכ־70% מהן נאנסו קבוצתית. בסוף מרץ 2021 בין 512 ל־516 קורבנות שנאנסו אושפזו בחמישה מתקנים רפואיים בערים מקלה, אדיגראט ושירה, ובעיירות ווקרו ואקסום, אולם מספר מקרי האונס היה גבוה בהרבה משום שרוב המתקנים הרפואיים לא תפקדו ובשל הסטיגמה החברתית. רופא בבית חולים בעיר מקלה סיפר כי כל אישה שנאנסה העידה לרוב על 20 נשים נוספות שנאנסו עימה, שלא העזו להגיע לאף בית חולים. עד אמצע אפריל לפחות 829 נשים שעברו התעללות מינית אושפזו בחמישה בתי חולים פעילים מאז תחילתה של המלחמה, והמקרים המדווחים היו רק קצה הקרחון. ביולי 2021 דווח כי 26,000 נשים ונערות בנות 15–49 עברו התעללות מינית מתחילת המלחמה. באוגוסט 2021 דווח כי בין 512 ל־514 קורבנות שנאנסו אושפזו בבתי חולים באתיופיה, אולם מספר הקורבנות שנאנסו היה גבוה בהרבה. בין נובמבר לדצמבר 2022 נאנסו ועברו התעללות מינית 852 נשים, לרוב על ידי כוחות אריתראיים.

ב־19 בנובמבר 2020 חיילי כוחות ההגנה של אריתריאה פלשו למחנה הפליטים חיצאץ, טבחו בפליטים אריתראים שנחשבו בעיניהם לבוגדים ואנסו נשים. בין דצמבר 2020 לינואר 2021 יותר מ־136 נשים שנאנסו אושפזו בבתי חולים בערים מקלה ואדיגראט ובעיירה ווקרו, בעוד מקרים רבים נוספים לא דווחו. ב־4 בינואר 2021 דווח כי נשים רבות נאנסו, חלקן על ידי גבר אחד וחלקן קבוצתית. בעיר מקלה נשים נלקחו בשבי על ידי כוחות הביטחון והוחזקו במקומות לא ידועים. נשים התחננו לקבל גלולות חירום למניעת היריון. ב־23 בינואר פליטה העידה כי היא נפלה לידיו של חייל לבוש במדי כוחות הביטחון של אתיופיה שהחליט לאנוס אותה באיומי אקדח. משהבינה כי אין לה סיכוי להימלט ממנו, היא התחננה בפניו שלפחות יאנוס אותה עם קונדום. החייל המשועשע השיב לה כי יאנוס אותה בלי קונדום.
ב־1 בפברואר 2021 דווח כי נאנסו שש ילדות צעירות על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה בעיר מקלה ולאחר מכן אוימו שלא לפנות לטיפול רפואי. בעיירה אקסום נאנסו נשים על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. גברים שהעזו לנסות לעזור להן או אף רק היו עדים לאונס, נורו על ידי חיילים. כתוצאה מכך תושבים הפסיקו להגיב ליבבות ולזעקות העזרה של נשים שנאנסו. בעיר מקלה חיילי כוחות ההגנה של אתיופיה נכנסו גם לטחנת קמח בשכונת קבלה 17, הרחיקו את הגברים ולאחר מכן אנסו נשים. באזור איידר בעיר נאנסו שתי נשים בנות 18 ו־20. ב־15 בפברואר 200 נערות וילדות מתחת לגיל 18 שנאנסו אושפזו במרכזי בריאות ובבתי חולים בעיר מקלה. ב־28 בפברואר נאנסו על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה 11 נשים שלמדו בבית החולים איידר במקלה והיו בדרכן מהספרייה למעונותיהן.
בתחילת חודש מרץ נאנסה נערה בת 15 על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה בעיר שירה מול עיניהם של עדים שאולצו לצפות, לרבות אחיה. בעיירה קרסבר נאנסה אישה פעמיים ולא יכלה ללכת כאשר הגיעה לבית חולים. נשים בפאתי העיר מקלה נלקחו בשבי על ידי חיילים ואולצו להפוך לשפחות מין שלהם במשך כמה שבועות. בין אונס לאונס הן אולצו לשמש עובדות בית. אחת הנשים נאנסה מדי לילה על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך שבוע. במקרה אחר נאנסו שש נשים על ידי כוחות ההגנה של אריתריאה במשך עשרה ימים. אחת מהן העידה כי החיילים התבדחו וצילמו אותה. הם קשרו אותה לסלע, הפשיטו אותה, דקרו אותה ולאחר מכן אנסו אותה שוב ושוב. הנרתיק של אישה אחרת מולא במסמרים, באבנים ובפלסטיק.

2.32.1 מחנות אונס (2020–2022)
במהלך המלחמה כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה הקימו שלושה מחנות אונס ידועים עבור החיילים: בית החולים הראשי בעיירה הוואזן הושמד והוסב למחנה אונס על ידי כוחות ההגנה של אתיופיה. נשים וילדות שנלקחו בשבי שונעו למחנה ונכלאו בו. המיטות שנועדו למטופלים שימשו משטחים שעליהם הן נאנסו, וחלקן אף נקשרו אליהן כדי להבטיח שלא תוכלנה להימלט. הן נאנסו על ידי חיילים מכוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. מחנה אונס שני הוקם באתר בנייה עבור כוחות ההגנה של אתיופיה ואריתריאה. אחת הנשים הוחזקה במחנה יחד עם תינוקה, וחיילים רבים הגיעו לאנוס אותה. התינוק הוחזק בכל פעם על ידי חיילים שהמתינו בזמן שאימו נאנסה על ידי החייל שהגיע תורו, וכך הועבר מיד ליד בזמן שהתחלפו. בכך לא הותירו לה ברירה אלא להיאנס על ידם בכניעה כדי שיניחו לו לחיות. מחנה אונס שלישי הוקם ליד נהר.

2.32.2 כוחות ההגנה של תיגראי (2020–2022)
עשרות נשים וילדות אמהריות נאנסו אף הן על ידי חיילים מכוחות ההגנה של תיגראי במחוז אמהרה, תוך שהן סופגות מהם גידופים אתניים. חלקן היו נערות בנות 14 בלבד, שלאחר מכן נשחטו על ידם. בין 12 ל־21 באוגוסט 2021, במהלך כיבושה של העיירה נפאס מוצ׳ה, נאנסו 71 או 73 נשים, 16 מהן על ידי לוחמים מכוחות ההגנה של תיגראי. מפקד בשם המלמאל, שאנס אישה אמהרית, תיאר את האונס שלהן כאונס נקמה. הוא הצהיר: ”האמהרים הם חמורים, האמהרים טבחו בעמנו [התיגראים], כוחות ההגנה הפדרליים אנסו את אשתי, עכשיו אנחנו יכולים לאנוס אתכן [הנשים האמהריות] כרצוננו”. בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר נאנסו ברצף עשרות נשים וילדות על ידי החיילים בכמה כפרים. ילדה בת 12 בעיירה פילאקיט גרגיר נאנסה על ידי ארבעה חיילים במשך שעות מול עיניו של אביה. נערה בת 14 נאנסה על ידי חמישה או שישה חיילים במדים.
בין 31 באוגוסט ל־4 בספטמבר כוחות ההגנה של תיגראי כבשו את הכפר צ׳נה תקלהיימנות ואת האזורים הסמוכים במחוז דבאט, וטבחו בתושבים. לפחות 30 נשים וילדות נאנסו ועברו התעללות מינית על ידי חיילים. חלקן היו נערות בנות 14 בלבד שנאנסו בכפר צ׳נה תקלהיימנות ובעיירה קובו. החיילים אף הכו אותן, הטיחו בהן גידופים אתניים ואיימו עליהן במוות. לאחר שחלקן נאנסו על ידי לוחמים, הן אולצו גם לבשל להם כדי להשביע את רעבונם. בסוף 2021 במהלך המתקפה המשותפת של כוחות ההגנה של תיגראי וצבא השחרור האורומו, נשים וילדות נאנסו על ידי כוחות הביטחון האזרחיים באופן נרחב ושיטתי באזורי מחוזות עפר ואמהרה. בינואר 2022 דווח כי נאנסו נשים על ידי כוחות ההגנה של תיגראי במהלך כיבוש אזור מחוז אמהרה כחלק ממתקפה שיטתית נגד האוכלוסייה האזרחית האמהרית.

2.33 הסכסוך הערבי־יהודי (1834–הווה)
הסכסוך הערבי־יהודי מתנהל בארץ ישראל ובמזרח התיכון משנת 1834 ועד ימינו, בין מדינות וכוחות ערביים ופלסטיניים ליישוב היהודי ולישראל. מניעיו היו בלימת ההתיישבות היהודית, הכנעת ישראל וסילוק יהודים, לצד ריבונות לאומית, התפשטות, הגנה, נקמה והשגת קרקעות ורכוש. במרד 1834 הותקפו יהודי צפת וחברון, ובשלטון העות׳מאני והבריטי התנגשו ערבים ויהודים. במלחמת 1948 הדפה ישראל כוחות ערביים, כבשה שטחים וגירשה מאות אלפי פלסטינים, ובארצות ערב הותקפו ונעקרו יהודים. בלחימה במדינות ערב כבשה ישראל את סיני, עזה, הגדה המערבית, הגולן ודרום לבנון ואכפה שלטון צבאי, ארגונים פלסטיניים ולבנוניים תקפו בישראל, בעולם ובאינתיפאדות, ובשנת 2023 פשט חמאס ותפס שבויים, וישראל לחמה בעזה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. שיטות הלחימה והפגיעה כללו קרבות שדה, רחוב ומנהרות, מצור והרעבה, הפצצות, ארטילריה, רחפנים וטילים, פיצוצי התאבדות, ירי, דקירה, הריסת מבנים והצתות. תוצאותיו הן הרג למעלה ממאה אלף לוחמים ואזרחים, המתת שבויים, תמותה מרעב וממחלות, פציעות, שבי, כליאה ושלילת חירויות, החרמת נכסים, החרבת יישובים ועקירת מיליונים.
ישראל מעולם לא הוכרעה במלחמה משום שבידה כוח צבאי רב. צבאה המצויד היטב שולט קרקעית בגבולות ובשטחי יהודה ושומרון ומונע ניסיונות פלישה, ובכך מסכל את תוכניות האויב כבר בשלבי התכנון או לכל היותר תוך כמה דקות לאחר המתקפה, להוציא את טבח שבעה באוקטובר שיובא בפרק ייעודי. אם בעתיד היא תוכרע ולו במלחמה אחת, תתחולל השמדת עם בהיקף נרחב. נשים וילדות יהודיות תיאנסנה בהמוניהן על ידי גברים מוסלמים, כפי שהיה בעבר לפני שהיהודים הקימו כוחות הגנה. בשנת 1834, למשל, במהלך הפרעות בעיר צפת, נאנסו נשים יהודיות על ידי פורעים דרוזים ומוסלמים. בשנת 1920, במהלך פרעות נבי מוסא, נאנסו נשים יהודיות על ידי פורעים ערבים.

בשנת 1929, במהלך פרעות תרפ״ט, נאנסו נשים יהודיות על ידי פורעים ערבים. ב־24 באוגוסט, למשל, בשעות אחר הצוהריים, ערבים מהכפר השכן קלוניה פלשו לכפר היהודי מוצא ופרצו לביתה של משפחת מקלף. הם הבחינו בשתי בנות המשפחה והחליטו לאנוס אותן. הם קודם הרגו את אריה לייב מקלף יחד עם בנו ושני רבנים (בהם שלמה זלמן שך, יליד גרגז׳דאי) שהתארחו בביתם. אשתו, חיה, עונתה ונתלתה על גדר. לאחר מכן הם אנסו את שתי בנות המשפחה ולאחר מכן שחטו אותן. לאחר שבאו על סיפוקם הם הציתו את בית המשפחה וכמה בתים נוספים. בעיר חברון המונים תקפו את הרובע היהודי. גברים, נשים וילדים נשחטו על ידי פורעים, בעוד נשים קודם נאנסו על ידם. לנשים נחתכו השדיים עמוקות באופן ממוקד. פורעים פרצו גם לביתו של גרשון בן־ציון, אדם נכה. הוא ומשפחתו נטבחו על ידי הפורעים, בעוד בתו קודם נאנסה על ידם ולאחר מכן נשחטה.
ב־1 וב־2 ביוני 1941, בעיר בגדאד בעיראק, במהלך פוגרום הפרהוד נגד האוכלוסייה היהודית שבו השתתפו גם שוטרים, מעל 500 יהודיות נשחטו על ידי הפורעים, בעוד ילדות יהודיות רבות נאנסו על ידם קבוצתית. בליל 16 במרץ 1954 עשה את דרכו מאילת לתל אביב אוטובוס של אגודת התחבורה השיתופית ”אגד”, כאשר על סיפונו 14 נוסעים. בעת שהאוטובוס טיפס במעלה תלול, הוא נקלע למארב של חמושים. אלו ירו למוות בנהג ובנוסעים שניסו להימלט, ולאחר מכן עלו לאוטובוס וירו בנוסעים הנותרים. החמושים החליטו כי את אחת הנוסעות הם קודם יאנסו, ובחרו בחנה פירסטנברג. הם אנסו אותה על הקרקע מחוץ לאוטובוס ורק לאחר שבאו על סיפוקם שחטו גם אותה.

2.33.1 מתקפת ה־7 באוקטובר (2023)
מתקפת 7 באוקטובר נערכה בשנת 2023 בדרום ישראל ובמרכזה, בפלישת חמאס, הג׳יהאד האסלאמי, פלגים נוספים ותושבים מרצועת עזה הנתונה בהסגר. מניעי התוקפים היו פגיעה בישראל, פריצת ההסגר, כיבוש שטחים, תפיסת שבויים, נקמה והשגת נשק ורכוש, לצד לחימת ישראל ותושביה להגנת האזור ולהדיפתם. התוקפים שיגרו אלפי רקטות, שיתקו אמצעי תצפית, פרצו את המכשול, חדרו ביבשה, בים ובאוויר ופשטו על בסיסים, יישובים, כבישים ומסיבות בטבע בעוטף עזה ובנגב, בעוד צבא ישראל, המשטרה, כיתות כוננות ואזרחים לחמו בהם, הפציצו בגבול וברצועה והדפום. שיטות הלחימה והפגיעה כללו רקטות, רחפנים, דחפורים, סירות ומצנחי רחיפה, קרבות שדה ורחוב, מארבים, הפצצות ושריון, טילי כתף, מטענים ורימונים, ירי, דקירה, הכאה, כפיתה, עריפת ראשים, כריתת איברים והצתת מבנים על יושביהם. התוצאות היו הרג למעלה מאלף אזרחים, חיילים ושוטרים ויותר מאלף פולשים, המתת שבויים, תמותה מאש ומחנק, פציעות והטלת מומים, העברת מאות שבויים וגופות לעזה, כליאה ושלילת חירויות, החרמת רכוש, החרבת יישובים ובסיסים ועקירת רבבות תושבים.
במהלך הפלישה ולאחריה, וכחלק מתוכנית של השמדת עם, נשים וילדות יהודיות רבות מכל הגילים נאנסו בברוטליות ובאופן נרחב, מתוכנן ושיטתי על ידי מספר רב של לוחמים, בהם לוחמי הזרועות הצבאיות והמיוחדות של חמאס (גדודי עז א־דין אל־קסאם ויחידת העילית נוח׳בה), לוחמי הזרוע הצבאית של הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני (פלוגות אל-קודס) וחמושים אחרים. חלקן נאנסו על ידם קבוצתית וחלקן נאנסו מול עיניהם של אחרים, לרבות בני זוג, בני משפחה וחברים. הן נאנסו על ידם לפחות בשבעה מוקדים בארבעה אזורים: באזור פסטיבל המוזיקה ”נובה” שנערך תחת כיפת השמיים סמוך לקיבוץ רעים ובסביבה שאליה ניסו להימלט המשתתפים, לרבות בכבישים ובהם כביש 232 הסמוך; בקיבוץ בארי ובקיבוצים אחרים בתוך בתים פרטיים; בבסיסים צבאיים סמוכים לגבול כמו נחל עוז; ובשבי. לאחר שנשים הופשטו הן אולצו להישאר עירומות כחלק מהביזוי שלהן. לוחמים לעגו להן כי הם יישאו אותן בכפייה וכך ימשיכו לאנוס אותן באורח קבע.

ארגון חמאס הדגיש בפני לוחמיו כי את הנשים היהודיות שנופלות לידיהם הם חופשיים קודם לאנוס, ובמהלך המתקפה אף נתנו להם מפקדיהם פקודות מפורשות לאנוס נשים וילדות ספציפיות. בכל מקום שאליו הגיעו הם אנסו נשים והתעללו בהן מינית. לוחמיו שנשאו מצלמות גוף הסריטו אותן נאנסות על ידם כדי להנציח את הביזוי שלהן, ולאחר מכן, כאשר הן עירומות ומדממות וברור ממצב גופן שהן נאנסו זה עתה, כדי לתעד בעיניהם המשועשעות את ”התוצאה”. רבים מהם פרסמו את התיעודים ברשתות החברתיות. מרבית הנשים שנאנסו לא שרדו – חלקן נאנסו על ידם למוות והאחרות נשחטו לאחר שנאנסו. לוחמים אנסו גם גופות של נשים וילדות. לנשים רוטשו הנרתיקים באופן ממוקד. לאחר מכן גופותיהן של חלקן נשרפו או שונעו לרצועת עזה והוצגו לראווה ברחובותיה וברשת האינטרנט.
ניצולים מהפסטיבל שהסתתרו שמעו צרחות של נשים נאנסות. הניצול רון פרגר שמע אישה צועקת: ”הם אונסים אותי, הם אונסים אותי”, ולאחר מכן נשמעו מספר יריות והיא השתתקה. הניצולה ספיר (שם בדוי), שהסתתרה בקרבת מקום, ראתה קבוצות של גברים חמושים בנשק רב, שמנו כ־100 איש, אונסים קבוצתית לפחות חמש נשים ולאחר מכן שוחטים אותן. הם נשאו בידיהם ראשים כרותים של שלוש נשים נוספות. באחד המקרים היא ראתה חמוש מכופף אישה ואונס אותה. לאחר מכן הוא העביר אותה לחמוש הבא בתור. היא הייתה עדיין בחיים ודיממה מגבה. בשלב מסוים הם כרתו את אחד השדיים שלה ומתוך שעשוע החלו להשליך אותו זה לזה ולשחק בו עד שלבסוף השליכו אותו לרחוב. הם כרתו גם חלקים נוספים מגופה. בה בעת חמוש אחר שהגיע תורו החל לאנוס אותה, ובשיא הנאתו, כאשר הוא עדיין בתוך הגוף שלה, הוא ירה כדור בראשה ופלט את הזרע שלו. הניצול יורה קרול הסתתר מאחורי ספיר וראה אישה נאנסת ולאחר מכן נשחטת.
הניצולים רז כהן ושוהם גואטה הסתתרו באפיק נחל וראו אישה צעירה ועירומה נלכדת ונלקחת להיאנס על ידי ארבעה–חמישה גברים בבגדים אזרחיים שיצאו מרכב מסחרי לבן בכביש 232 הסמוך. היא נגררה על ידם למקום שנראה להם נוח לאנוס אותה. היא נאנסה על ידי אחד מהם בעודה צורחת ללא הועיל. האחרים התגודדו מסביבה כדי לצפות מקרוב במחזה המשעשע בעיניהם. לאחר מכן אחד הגברים שחט אותה בסכין. שלושה ניצולים נוספים העידו כי ראו נשים נאנסות ולאחר מכן נשחטות במקום זה ובמיקום נוסף לאורך הכביש הזה. הניצול יוני סעדון, שהסתתר, העיד: ”הם תפסו אישה צעירה ליד מכונית [כדי לאנוס אותה], והיא נאבקה בהם ולא אפשרה להם להפשיט אותה. הם השליכו אותה לקרקע, ואחד המחבלים לקח אֵת חפירה וערף את ראשה. ראשה התגלגל על הקרקע”.

לאחר שהאזורים שנכבשו שוחררו, נמצאו גופות רבות של נשים וילדות בתנוחות שלא הותירו ספק שהן קודם נאנסו. הן היו מוטלות עירומות או עירומות חלקית עם סימנים מובהקים לכך שעברו התעללות מינית קיצונית, חלקן עם אגנים שבורים ודימום כבד מהאזור כתוצאה מהאונס הברוטלי שהן עברו, חלקן עם נרתיקים חשופים ומרוטשים וחלקן כבולות. באזור הפסטיבל נמצאו גופות של נשים ללא תחתונים כאשר רגליהן מפושקות. נשים נמצאו כאשר הן כבולות ועירומות מהמותניים ומטה. חלקן היו כבולות בידיהן בחבלים ובאזיקונים. נמצאו גופות של ילדות, עירומות או חשופות בפלג גופן העליון או התחתון. ג׳מאל וראקי מארגון זיהוי קורבנות אסון (זק״א) ראה גופה של אישה כפופה ועירומה למחצה כאשר בגדיה התחתונים מופשלים עד ברכיה. מפיק הפסטיבל ינון ריבלין ראה גופה של אישה צעירה שרועה על בטנה, ללא מכנסיים או תחתונים, כאשר רגליה מפושקות והנרתיק שלה חשוף ומשוסף. ב־8 באוקטובר הופץ ברשתות החברתיות סרטון מהפסטיבל, שבו נראתה גופה של אישה בשם גל עבדוש. היא הייתה שרועה על גבה כאשר שמלתה השחורה קרועה ומורמת כלפי מעלה, רגליה מפושקות והנרתיק שלה חשוף. חצי מראשה היה שרוף, פניה היו מפויחים לחלוטין וידה הימנית כיסתה את עיניה. על רגלה היה חתך כתוצאה מחיתוך התחתונים שלה. היא קודם נאנסה מול עיניהם של אחרים, לרבות מול בעלה נאג׳י, ולאחר מכן נורתה ונשרפה.
בקיבוצים נמצאו גופות של נשים וילדות שנאנסו, כאשר הן ללא תחתונים ומרוחות בנוזלי זרע. בקיבוצים בארי וכפר עזה נמצאו לפחות 24 גופות עירומות או עירומות למחצה של נשים וילדות עם סימנים מובהקים להתעללות מינית. גופן של חלקן היה מרוטש ושל אחרות כבול. בקיבוץ בארי ניכר דפוס עקבי: רק גופות של נשים וילדות נמצאו עירומות וכבולות, ממצא שלא הותיר ספק באשר לסיבה. נמצאו גופות עירומות של נשים וילדות שהופשטו מהפיג׳מות שלהן ונאנסו, בעיקר בחדרי השינה שלהן, כאשר הן כבולות או שפיהן חסום. נמצאו גופות של שתי נשים שרגליהן וידיהן קשורות למיטותיהן. הנרתיק של אחת מהן נדקר בסכין ואיברים פנימיים הוצאו מגופה. בכפר עזה נמצאו גופות של נשים עם נרתיקים חשופים, חלקן בבגדים קרועים. בקיבוץ רעים מצא חבר כיתת הכוננות נועם מארק בבית שלוש גופות של נשים מהפסטיבל, כאשר הן עירומות ועל גופן סימנים מובהקים לכך שעברו התעללות מינית קשה.
דובר זק״א שמחה גריינימן העיד כי בקיבוץ בארי הוא ראה גופה של אישה מוטלת על מיטה כאשר פניה כלפי מטה, וללא בגדים מהמותניים שלה ומטה. היא נורתה בחלק האחורי של ראשה. הצוות שלו גילה את גופתה רק שלושה ימים לאחר הטבח, והיא כבר הייתה במצב של ריקבון. הוא העיד כי באחד הקיבוצים נמצאה גם גופה של אישה שהוחדרו לתוך הנרתיק שלה חפצים חדים, בהם עשרות מסמרים, שננעצו גם במפשעתה ובירכיה. חיים אוטמזגין, מפקד בזק״א, העיד כי ראה שתי גופות של נשים עירומות עם חפצים שהוחדרו לתוך גופן. נמצאה גם גופה של אישה עם סכין נעוצה בתוך הנרתיק שלה. במחנה צבאי נמצאו גופות של שתי חיילות שנורו ישירות בנרתיקים שלהן.

גופות רבות הובאו למחנה שורה. שרי מנדס, חיילת מילואים ששירתה בו, העידה: ”ראינו שנשים נאנסו. ילדות ונשים מבוגרות כאחד – כולן נאנסו. חדירה בכוח, עד כדי שבירת עצמות. [...] ראינו איברי מין כרותים”. הצוות שלה קיבל גופות של חיילות שנורו בנרתיקים או בשדיים שלהן, והתבצעה השחתה שיטתית של הנרתיקים שלהן על ידי לוחמי חמאס, וקיבל גם גופות של נשים ללא בגדים כלל או עם מעט מאוד לבוש. חלקן היו לבושות רק בתחתונים מוכתמים בדם. סרן מעיין מצה״ל, רופאת שיניים וחברה בצוות זיהוי הגופות במחנה, העידה כי גופות של נשים היו עירומות בפלג גופן התחתון. היא ראתה לפחות 10 גופות של חיילות עם סימנים מובהקים לכך שעברו התעללות מינית, בפרט באזור הנרתיקים שלהן, לרבות חתכים בהם, הלבשה תחתונה ספוגה בדם ואף גופה עם ציפורניים חסרות. היא הוסיפה: ”אני יכולה לומר שראיתי סימנים רבים של התעללות ב[נרתיקים של הנשים...] ראינו רגליים שבורות, אגנים שבורים ותחתונים מוכתמים בדם”.
בהמשך התפרסמו סרטונים שבהם אנשי חמאס והג׳יהאד האסלאמי הצהירו מפורשות שהם אנסו נשים יהודיות. ב־28 במרץ 2024 הצהיר לוחם בג׳יהאד האסלאמי, מנאר מחמוד מוחמד קאסם, כי אנס אישה יהודייה בקיבוץ. הוא תיאר את בגדיה, ובהם החזייה והתחתונים, ואת האונס שלה. הוא הוסיף כי לאחר שנאנסה על ידו היא נלקחה בשבי יחד עם אימה בידי שני לוחמים אחרים. במאי 2024 שני אנשי חמאס, אב ובנו, הצהירו כי בקיבוץ ניר עוז הם טבחו בגברים בבתיהם בעוד נשים הם אנסו. הם הוסיפו כי לאחר שאנסו את הנשים הם שחטו את אחת מהן. איש חמאס אחר העיד כי כמה לוחמים אנסו גם גופות של נשים כדי ”ללכלך אותן”, כלשונו, כלומר לטמא אותן. איש חמאס אחר הצהיר כי הם ראו ילדה מוטלת ללא רוח חיים והחליטו לאנוס את גופתה, והם קיבלו אישור לכך ממפקדיהם.
נשים שנלקחו בשבי ושונעו לאזורים בשליטת חמאס ברצועת עזה נאנסו ועברו התעללות מינית על ידי שוביהן. עמית סוסנה בת ה־40 עברה התעללות מינית בזמן שהוחזקה בשבי חמאס. ב־24 באוקטובר לערך היא נגררה באיומי נשק על ידי השובה שלה, מוחמד, לחדר ילדים, ושם, על פי עדותה: ”הוא כיוון אליי את הנשק ואילץ אותי לבצע בו מעשה מיני [לענג אותו]”. במרץ 2025 השבויה אילנה גריצ׳בסקי, ישראלית־מקסיקנית בת 31, העידה כי בזמן ששונעה לרצועת עזה על גבי אופנוע, מיששו חמושים את גופה. היא איבדה את הכרתה וכאשר התעוררה ראתה שחולצתה מורמת, שדיה חשופים, מכנסיה מופשלים ומעליה עומדים שבעה חמושים. אחד משוביה התרברב בפניה כי בכוונתו להשאירה ברצועת עזה ולשאת אותה בכפייה כדי שיוכל לאנוס אותה באורח קבע. רומי גונן, שנלקחה בשבי מפסטיבל המוזיקה ”נובה” על ידי ארגון חמאס ושוחררה לאחר 471 ימים בשבי, עברה התעללות מינית כמה פעמים על ידי ארבעה שובים שונים. ביום הרביעי בשבי היא עברה התעללות מינית על ידי רופא שהופקד על הטיפול בפציעות שנגרמו לה במהלך לקיחתה בשבי. היא עברה התעללות מינית נוספת על ידי צלם שתיעד אותה לצורך חומרי תעמולה. היא עברה התעללות מינית נוספת כאשר ניסתה לגשת לשירותים. גם השבויה ארבל יהוד עברה התעללות מינית בשבי.

בינואר 2024 נחשף סרטון שצולם באוקטובר 2023 ובו נראות ארבע חיילות ישראליות המוחזקות כבנות ערובה: לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ואגם ברגר. חן גולדשטיין־אלמוג, שנלקחה בשבי מקיבוץ כפר עזה, העידה כי פגשה חלק מהן, והן סיפרו לה כי שוביהן התעללו בהן מינית פעמים רבות. היא ובתה אגם פגשו שלוש שבויות שסיפרו להן ששוביהן התעללו בהן מינית. אגם ראתה שבויה עוברת התעללות מינית על ידי שומר בעת שניסתה לרחוץ את גופה בכיור. השבויה אביבה סיגל ראתה שבויה עוברת התעללות מינית על ידי שוביה בעת שהובילו אותה לשירותים. רופא שבדק את השבויות עם שחרורן העיד: ”רבות מבין 30 הנשים והנערות בנות ה־12 עד 48 עברו התעללות מינית בשבי”. רופא אחר הוסיף כי נשים רבות שהיו עדות להתעללות מינית סובלות מהפרעת דחק פוסט־טראומטית.
מרבית הקורבנות שנאנסו במהלך הטבח ואחריו אינן יכולות להשמיע את קולן משום שאינן בחיים או בשל הבושה. ארגונים בין־לאומיים ובראשם האו״ם סירבו לגנות את חמאס על כך שבמהלך הפלישה ואחריה לוחמיו אנסו נשים וילדות יהודיות, או התמהמהו בתגובתם או המעיטו בחומרת המעשים. רק לאחר כמעט חודשיים פרסם ארגון האו״ם לקידום נשים ולהעצמתן (UN Women) גינוי קצר ורפה לארגון חמאס, וגם אז מחק את הפרסום זמן קצר לאחר מכן. הדבר נבע לא מכך שהם לא האמינו לעדויות, אלא מהשקפת עולמם הלא־מוצהרת כי מגיע לנשים יהודיות, ”לבנות וקולוניאליסטיות” בראייתם, להיאנס על ידי גברים ערבים ”מדוכאים” – זהו בעיניהם עונשן.

2.33.2 תקיפות ספורדיות (1946–2019)
מאז פרץ הסכסוך הערבי־יהודי, נשים וילדות יהודיות רבות נאנסו על ידי גברים ערבים גם בתקיפות ספורדיות. רוב המקרים תועדו כתקיפות פליליות משום שעל פי הדין בישראל כמעט בלתי אפשרי להוכיח אונס לאומני כל עוד המבצעים עצמם אינם מצהירים על כך בפומבי. אולם ההבחנה היא פשוטה: באונס פלילי המבצעים אונסים כל אישה שנופלת לידיהם בלי לברור אותה מלבד על פי מראה גופהּ, להבדיל מאונס לאומני שבו הם אונסים באופן ממוקד נשים מקבוצה יריבה, שכן מטרתם אינה לבזות רק אותן אלא את כל הקבוצה שהן משתייכות אליה. מנגד, הם מעולם לא אנסו ולעולם לא יאנסו נשים מקבוצת ההשתייכות שלהם. בשנת 1946, למשל, ילדה יהודייה נאנסה על ידי שלושה כפריים ערבים רק משום שהייתה יהודייה. בפברואר 1951 ילדה נאנסה בשכונת קטמון בירושלים על ידי קבוצת חמושים בפיקודם של מוחמד מנסי וג׳מיל מוחמד מוג׳רב, שחדרו מירדן, ולאחר מכן נשחטה על ידם. ב־4 בדצמבר ילדה בשם לאה פייסטינגר, שהלכה לביתה מתחנת אוטובוס בשכונת בית וגן בעיר ירושלים, נאנסה על ידי קבוצת ערבים שחדרה לישראל מהעיירה בית ג׳אלה בירדן בפיקודו של מוחמד מנסי, ולאחר מכן נשחטה על ידם. פניה רוטשו וגופתה הושלכה בתוך מערה בשטח הישראלי, במרחק של כקילומטר וחצי מהגבול הירדני.
ב־8 בדצמבר 1983 נער בן 14 בשם דני כץ משכונת דניה בעיר חיפה נחטף על ידי חמישה חמושים ערבים (סמיר ג׳נאמה, פתחי ג׳נאמה, עלי גנאים, אחמד קוזלי ועאטף סביחי). הוא קודם עבר התעללות מינית ולאחר מכן נשחט על ידם באכזריות. גופתו המרוטשת נמצאה בפתח מערה מבודדת באזור העיר סח׳נין. על גופתו ניכרו סימני חניקה, עינויים ותקיפה מינית. סביחי כבר הספיק שנה קודם לכן לאנוס נערה יהודייה בת 19 בשם דפנה כרמון לפני ששחט אותה. ב־7 בפברואר 2019 נערה בת 19 בשם אורי אנסבכר מהיישוב תקוע, שהתנדבה במרכז נוער בירושלים, עזבה את המרכז ויצאה להתבודד בחיק הטבע ביער עין יעל שבפאתי ירושלים, כפי שנהגה לעשות לעיתים קרובות. באותו היום גבר ערבי בשם ערפאת אירפאעיה, שהתגורר בעיר רמאללה בתחום הרשות הפלסטינית, והוא ומשפחתו מזוהים עם ארגון חמאס, חדר לישראל כאשר הוא מצויד בסכין. הוא הצהיר: ”נכנסתי לישראל עם סכין כי רציתי להפוך לשהיד ולרצוח יהודי”. הוא הבחין בנערה וכאשר ראה שהיא לבדה הבין כי זו הזדמנות קודם לאנוס אותה, שכן איש לא ישמע את זעקותיה. לאחר שאנס אותה, הוא שחט אותה. בשעה 19:14 באותו יום נמצאה גופתה ועליה סימני אלימות קשים.

2.33.3 צבא הגנה לישראל (1947–1949)
במהלך מלחמת 1948 (1947–1949) ובעימותים נוספים באותה תקופה נאנסו נשים ונערות ערביות על ידי חיילים בצבא ההגנה לישראל, כפי שאירע בכפר קולה, ובמרבית המקרים נשחטו על ידם לאחר מכן. ב־29 באוקטובר 1948, למשל, כבשו חיילים את הכפר ספסאף סמוך לזריחה. התושבים הניפו דגל לבן, והחיילים ריכזו אותם. הגברים הופרדו והצטוו להסתדר בשורה בנקודה כלשהי בחלקו הצפוני של הכפר, ו־50–60 מהם נטבחו, בעוד נשים ונערות, לרבות נערה בת 14, נאנסו על ידי חיילים. בזמן שהגברים הועמדו בשורה, הורו חיילים לארבע נערות להתלוות אליהם, כביכול כדי לשאת להם מים. במקום זאת הן הובלו לבתים הריקים, ושם נאנסו על ידם. התופעה נבלמה בענישה, ובמלחמות שלאחר מכן לא נודעו מעשי אונס נוספים.

2.33.3.1 פרשת נירים (1949)
ב־12 באוגוסט 1949, חיילים מיחידה צבאית שהוצבה במיקומו המקורי של קיבוץ נירים בנגב, סיירו בקרבת המוצב ונתקלו בגבר ובנערה בדואים. היא נראתה כבת 10 עד 15. בגבר הם ירו למוות ואילו את הנערה לקחו בשבי כדי לאנוס אותה. היא שונעה למחנה ונכלאה בתוך צריף. בשעות שלאחר מכן היא הוצאה מהצריף, ולפני שנאנסה, היא הופשטה מבגדיה וסמל המחלקה רחץ את גופהּ במו ידיו כדי שיהיה ”נקי לשימוש”, מול עיניהם של חבריו לנשק שנהנו מהמחזה. לאחר מכן היא הובלה בחזרה לצריף, שם נאנסה קבוצתית על ידי שלושה חיילים. בשעה 17:00 לערך, שערה נגזז וגופהּ נרחץ שוב מול עיניהם של הסמל ושל מפקד המחלקה משה – סגן־משנה ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – שרצו לוודא כי גופהּ יהיה ”נקי לשימוש חוזר”.
בהמשך היום הקצין הורה לחייליו להתכונן לסעודת שבת חגיגית. שולחנות סודרו, יין נמזג ואוכל הוגש. הוא נשא בפניהם דברים על ציונות ועל חשיבות תרומתם של הכוחות למדינה הצעירה שזה עתה קמה. הם קראו קטעים מהתנ״ך וחגגו. רגע לפני סיום המסיבה, הוא העמיד להצבעה בפני החיילים את השאלה מה לעשות עם הנערה, והציג שתי אפשרויות: הראשונה – לשעבדה לעבודות מטבח במוצב, והשנייה – להופכה לשפחת המין שלהם. רוב החיילים שנכחו במקום, כ־20 במספר, הצביעו בלהט בעד האפשרות השנייה והחלו לשאוג בהתרגשות: ”אנחנו רוצים לזיין [אותה]!” הוא הצהיר כי הוחלט ברוב קולות לאנוס קבוצתית את הנערה וקבע את לוח הזמנים: ביום הראשון יאנסו אותה חיילי מחלקה 1, ביום השני יאנסו אותה חיילי מחלקה 2, וביום השלישי יאנסו אותה חיילי מחלקה 3. הקצין וסמל המחלקה, מיכאל, היו הראשונים והותירו את הנערה מחוסרת הכרה.
למחרת בבוקר, הנערה התחננה שיפסיקו לאנוס אותה. הקצין, שתפיסת עולמו הייתה שדינה של נערה ערבייה שמסרבת להיאנס בכניעה על ידי חיילים יהודים הוא מוות, הורה בתגובה לאחד הסמלים להרוג אותה. היא הוכנסה בכוח לרכב סיור יחד עם כמה חיילים – שניים מהם נשאו אתים – והם נסעו אל תוך הדיונות. כשהבינה הנערה מה עומד לקרות, היא ניסתה להימלט בריצה, אולם הספיקה לעבור צעדים ספורים בלבד בטרם נורתה על ידי הסמל מיכאל. לאחר מכן גופתה נקברה. כעבור ימים אחדים שאל מפקד הגדוד, יהודה דרקסלר, את הקצין אם השיב את הנערה לכפרה. הוא הגיב בהומור כי ”חבל היה על הדלק”, כלשונו, ועל כן ”הם הרגו אותה”. בדוח על המקרה הוא כתב: ”בסיורי ב־12.8.49 נפגשתי בשטח פקודי בערבים, אחד מהם חמוש. את הערבי החמוש הרגתי במקום ולקחתי את נשקו, ואת הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה [אנסו אותה] ולמחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם”. בהמשך הוא הצהיר שהוא עצמו לבסוף לא אנס אותה משום שאי אפשר לאנוס ”בחורה מלוכלכת כל כך”, כלשונו.

3 קישורים וכתובת למשוב
1 מאפייני התופעה
- Androcide
- Bride kidnapping
- Brothel
- Castor oil
- Causes of sexual violence
- Ethnic cleansing
- Forced marriage
- Forced pregnancy
- Forced prostitution
- Gang rape
- Genocidal rape
- History of slavery
- List of genocides
- List of incidents of cannibalism
- Rape
- Rape statistics
- Raptio
- Sexual slavery
- Types of rape
- Ukuthwalwa
- War children
- Wartime sexual violence
1.10 התופעה כנורמה
- Baad practice
- Child marriage in Afghanistan
- Mukhtar Mai
- Rape in Pakistan
- Vani (custom)
- Women in Afghanistan
2.1 מלחמות בשם היהדות (1500 לפנה״ס – 135)
2.2 מלחמות בשם האסלאם (610–הווה)
- Battle of Khaybar
- Huyayy ibn Akhtab
- Sexuality in Islam
- Slavery in al-Andalus
- Islam and sexuality
- Islamic views on slavery
2.3 תקרית ג׳ינגקאנג (1127)
2.4 הכיבושים המונגוליים (1202–1368)
- Destruction under the Mongol Empire
- First Mongol invasion of Hungary
- Mongol conquests
- Mongol Empire
- Ögedei Khan
2.5 חורבן חלב (1400)
2.6 מלחמת אימג׳ין (1592–1598)
2.7 חורבן שבע הערים (1600 לערך)
2.8 חורבן מגדבורג (1631)
2.9 מצור על מבצר זילנדיה (1661–1662)
2.10 הכיבוש המנצ׳ואי בשינג׳יאנג (1759–1912)
2.11 טבח באטאק (1876)
2.12 מרד הבוקסרים (1899–1901)
2.13 השמדת העם היווני (1912–1923)
2.14 השמדת העם האשורי (1914–1918)
2.15 השמדת העם הארמני (1915–1917)
2.16 מלחמת יוון–טורקיה (1919–1922)
2.17 מלחמת האזרחים בספרד (1936–1939)
- Gender violence and rape in Francoist Spain and the democratic transition
- Maravillas Lamberto
- Spanish Civil War
- White Terror (Spain)
2.18 טבח נאנג׳ינג (1937)
2.19 מלחמת העולם השנייה: הזירה האירופית (1939–1945)
- A Woman in Berlin
- Battle of Monte Cassino
- Charles H. Gerhardt
- Genocide of Serbs in the Independent State of Croatia
- German camp brothels in World War
- German military brothels in World War
- Jewish women in the Holocaust
- Marocchinate
- Military occupations by the Soviet Union
- Nemmersdorf massacre
- Ochota massacre
- Prebilovci massacre
- Rape during the liberation of France
- Rape during the occupation of Germany
- Rape during the Soviet occupation of Poland
- Siege of Budapest
- Taken by Force (book)
- Waffen-SS
- War crimes of the Wehrmacht
- Wola massacre
- World War II
2.20 מלחמת העולם השנייה: הזירה האסייתית (1941–1945)
- 1945 Katsuyama killing incident
- Bangka Island massacre
- Battle of Okinawa
- Comfort women
- Gegenmiao massacre
- Jan Ruff-O׳Herne
- Manila massacre
- Occupation of Japan
- Pacific War
- Rape during the occupation of Japan
- Recreation and Amusement Association
- Soviet invasion of Manchuria
- Unit 731
- World War II
2.21 מלחמת השחרור של בנגלדש (1971)
- Akhira massacre
- Bangladesh genocide
- Bangladesh Liberation War
- Barguna massacre
- Demra massacre
- Naria massacre
- Rape during the Bangladesh Liberation War
- Suryamani massacre
- Terrorism in Bangladesh
2.22 הכיבוש האינדונזי במזרח טימור (1975–1999)
2.23 מלחמת האזרחים בסיירה לאון (1991–2002)
2.24 מלחמת אבחזיה (1992–1993)
2.25 מלחמת בוסניה (1992–1995)
- Bosnian genocide
- Bosnian War
- Doboj ethnic cleansing (1992)
- Ethnic cleansing in the Bosnian War
- Foča ethnic cleansing
- Lašva Valley ethnic cleansing
- Prijedor ethnic cleansing
- Rape during the Bosnian War
- Srebrenica massacre
- Stupni Do massacre
- Trnopolje camp
- Vilina Vlas
- Višegrad massacres
- Uzamnica camp
- Seventh Report on War Crimes in the Former Yugoslavia: Part II
2.26 השמדת העם ברואנדה (1994)
2.27 מלחמות קונגו (1996–2020)
- Effacer le tableau
- Human trafficking in the Democratic Republic of the Congo
- Kivu conflict
- Mai-Mai
- Nduma Defense of Congo
- Prostitution in the Democratic Republic of the Congo
- Rape during the First and Second Congo Wars
- Second Congo War
- Sexual violence in the Democratic Republic of the Congo
- Women in the Democratic Republic of the Congo
2.28 מלחמת דארפור (2003–2020)
2.29 ההתקוממות של בוקו חראם (2009–2025)
2.30 מלחמת האזרחים בסוריה (2011–2024)
- Albu Nimr
- Human rights in Islamic State-controlled territory
- Human rights violations during the Syrian civil war
- Kayla Mueller
- Kocho, Iraq
- Rape during the Syrian Civil War
- Sednaya Prison
- Sexual jihad
- Sexual violence in the Iraqi insurgency
- Sinjar massacre
- Syrian civil war
- Yazidi genocide
2.31 הסכסוך במיאנמר (1948–הווה)
2.32 מלחמת תיגראי (2020–2022)
2.33 הסכסוך הערבי־יהודי (1834–הווה)
- 1834 looting of Safed
- 1920 Nebi Musa riots
- Jaffa riots (May 1921)
- 1929 Palestine riots
- October 7 attacks
- 1929 Hebron massacre
- Al-Shaykh Muwannis
- Be׳eri massacre
- Confessions of detained Palestinians in the Gaza war
- Farhud
- Gaza war hostage crisis
- Israeli public diplomacy in the Gaza war
- Kidnapping of Romi Gonen
- List of attacks against Israeli civilians before 1967
- Ma׳ale Akrabim massacre
- Murder of Danny Katz
- Murder of Ori Ansbacher
- Nirim affair
- Nova music festival massacre
- Safsaf massacre
- Screams Before Silence
- Screams Without Words
- Sexual and gender-based violence in the October 7 attacks
- 1952 raid on Beit Jala
- Amid war and urgent need to ID bodies, evidence of Hamas’s October 7 rapes slips away
- Israel learns of a hidden shame in its early years
- RE-EXPOSED: A horrific story of Israeli rape and murder in 1949